"בשום פנים ואופן לא" אמר החבר הקרוי בעל תוך כדי שפתחנו את הדלת לדירה והדלקנו את האורות. "כבר אחרי שתים עשרה בלילה".
אני מצידי שלפתי מבט מתחנן ואת הנשק האלטימטיבי: "קדימה, קצת ספורטיביות! אנחנו זוג צעיר- בוא נחיה על הקצה!".
כך יצא שביום חמישי, מעט אחרי חצות, מצאנו את עצמנו יושבים על הספה מול היס-מקס וכוססים ציפורניים. העברת הפרסומות קדימה קיצצה את אורך המישדר לשעה וחצי וקצת לפני שתים בלילה ראינו את אלירז יוצא מבית האח הגדול. בשנה שעברה התענגנו על צווחות השמחה מהדירה הסמוכה שהשתלבו עם אלה שלנו. הפעם נותרנו שקטים ומתחשבים, ואם צווחות שמחה אכן נשמעו מהדירה הסמוכה ברגע האמת הרי שההדים שלהן כבר הספיקו להיעלם. חגיגי זה לא היה, אבל הלכנו לישון מחוייכים ומרוצים.
למחרת קמתי מוקדם בבוקר להליכה בירקון, מתעלמת, זה הבוקר השני ברציפות, מכאב גרון מציק. שעתיים של הליכה נמרצת יצרו תחושת אופוריה, אך כשהקרוי בעל התקשר נאלצתי לעצור לרגע ולתת לכאבים ולהבנה להשתלט עלי: "אני חולה" ייללתי לתוך הפלאפון. את שארית הסופ"ש והימים שאחריו העברתי בשכיבה על הספה וצריכת מזון בריאות מעורבב עם קומפורט פוד. שילוב מנצח. הקרוי מילא את תפקידו כבעל מצטיין- סחט תפוזים, רקח פטריות למרק ודאג לאספקה שוטפת של "איך פגשתי את אמא" ו"הישרדות".
והיה את "ההסכם". היום נגמר. לא היה קל. איכשהו תמיד כשאני כותבת חיובית בבלוג על ספרים שטרם סיימתי לקרוא לוקח להם שלושה עמודים להתקלקל. מישהו שם למעלה מנסה ללמד אותי שיעור באיפוק. מספר שהתחיל מותח, מהנה, אפילו מרגש הוא התנפח למסטיק בלתי נגמר, למפלצת "הולמרקית" אמריקאית עמוסת קלישאות, ספר שנובר בפרטים בצורה טרחנית ומציג אי אילו דמויות משנה מביכות בשטיחותן, ובכל זאת- משהו הצליח לעבור ולרגש ולהכאיב באמת. אותו דבר שהיה מזוקק בהתחלה, עדיין היה קיים שם בסוף אך הוחבא בין המוני שורות מיותרות וטרחניות. חבל.
לאן אמשיך מכאן? כנראה ל"אשתו של הנוסע בזמן" שמחכה כבר כל כך הרבה זמן להקרא ואני ממשיכה וממשיכה לשמוע עליו מכל כיוון אפשרי. אולי ברגע האחרון אני אתחרט ואחליט ללכת על החדש של מאיר שלו. אולי משהו אחר.
ואגב, "אוטריווין" זאת המצאת המאה. באמת אבל.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
