הבלוג של יול השניה

(מוקדש למשמו ברנע)

הכי פאתטי
כשאני מתנתקת מהצ'אט של ג'י-מייל הוא מגיב בהודעה: "אנו נתקלים בקשיים". ברור שאתה נתקל בקשיים- אני התנתקתי. מה, הרגשת שאני עומדת לזרוק אותך אז מיהרת להקדים אותי עם שיחת "הקשר לא הולך לשום מקום זו לא את זה אני"?

הכי מבהיל לגלות על עצמי
שכשאני ליד חתולים יוצאת ממני ערסית בריבוע. מכירים את האנשים האלה שאיך שהם רואים חתול ישר יוצאים מהם פוצים ומוצים וקשקושים וציקצוקים? אז זהו. שאני לא אחת מהם. אני שרה להם.
דוגמאות להמחשה: "יפיופה, בואי אלי, תני לי נשיקה על השפתיים", "את מ-ש-געת במבטך, אני כל כך רוצה לדעת מה בליבך", "אתה תותח, אין אין עליך, מתה עליך, אתה הגדול מכולם", "את הכי יפה בעולם, מלכת היופי שלי" ועוד מיטב פניני המזרח מבוצעות בנימה חתולית שוטפת.

עוד יותר מבהיל לגלות על עצמי

שכשאני ליד תינוקות- אני שרה בדיוק את אותם השירים.

ונורא מפחיד אותי לחשוב

מה יהיה כשיהיה לי תינוק משל עצמי. מי יודע- אולי הוא עוד יגדל להיות הלייאור נאארקיס הבא.

ובעצם

מה כל כך רע בלהיות לייאור נאארקיס?

המזגן דולק, המאוורר מכוון אותו לחדר העבודה ועושה לי נעים בגב, יש לי תה קר בטעם דבש, מנדרינה, תפוז והמון סוכרזית שאני מנסה ליהנות ממנו ולא לשתות את כולו בבת אחת, ולאט לאט אני מקבלת בחזרה צורה אנושית אחרי בוהריים של התרוצצות בשמש הקופחת. אני בן אדם של קיץ בצורה מוחלטת- לגבי זה אין שאלה, אבל בשני הקייצים האחרונים אני מוצאת את עצמי סובלת מהחום ומשאר תופעות הקיץ כשאר האדם. אני אפילו נעקצת לפעמים על ידי יתושים, שזה משהו שלא קרה לי עד שנות העשרים המאוחרות של חיי. עדיין עצוב לי להשלים עם העובדה שבקרוב יהיה פה קר וחשוך. ריח של גשם, שוקו חם מתחת לפוך ושאר קלישאות-חורף למיניהן הן אכן דבר נחמד, אבל אני מעדיפה שיהיה לי חם, שמשי ושמח.

זמן זה דבר מתעתע. מצד אחד החודשיים האחרונים עברו מהר, כל כך מהר לעזאזל. מצד שני דברים מסוימים שקרו בתחילת יולי נראים לי כאילו קרו לפני שנתיים. מצד אחד אני מרגישה כאילו הזמן חמק לי בין האצבעות ולא הספקתי כלום. מצד שני אני חושבת על כל מה שעבר עלי הקיץ והרשימה נראית לי ארוכה באופן מפתיע. להמחשת העניין מספיק לי להסתכל על הבלוג הזה, שלפני 3 ימים היה בן חודש, ואני מרגישה כאילו אני כותבת בו כבר שנה לפחות.

יש מילה שמתארת אנשים שמתעסקים באופן כפייתי בסוגיית הזמן החולף? איזה "טיימוהולים" כזאת? אם מילה כזאת אכן קיימת, תמונת הפרופיל שלי היא מועמדת מובילה להיות תחת הערך המילוני שלה.

בשביל לא להשאיר ספקות שתמו 2 חודשי הקיץ, התחיל השבוע ביום וחצי הו כה אינטנסיבים ובהתקרבות מאיימת של שני דד-ליינים שמחכים לי בסופו. מה אני עדיין עושה פה?- הרבה משימות מחכות לי ולמרות זאת ברור לי שדקות ארוכות אחרי פרסום הפוסט אני עוד אשחק עם הגלגלת של החודשים ואעביר אותה בין אוגוסט לספטמבר. סתם כי אני יכולה. כמה סמלי.

אין שום דבר שיכול להתחרות באנרגיות שמביא איתו יום של תזונה נכונה והרבה תה ירוק: 45 דקות אחרי חצות אני אנרגטית כמו גור חתולים. בימים האחרונים התבשלו לי בראש כמה וכמה פוסטים כולל איזו ביקורת ספרות קטנטנה, אבל איך כתב אסי דיין?- בא לי שטויות.

לא יצא לי לראות הרבה "כוכב נולד" העונה (ובאופן כללי- אני לא נוהגת לצפות בכל מחיר מרגע שתמים פרקי האודישנים). היום דווקא התעמקתי, כי בכל זאת- שלב קריטי, ו"מחוברות" אפשר לראות בוי או די.  להלן התובנות:

1. אני טועה, או שזה ממש לא כוחות מה שהולך שם? דיווה אחת ברמה עולמית מוקפת בכמה ילדים נרגשים.

2. זאת רק אני או שנראה שהדיווה הנ"ל הופרדה בלידתה מיעל שרוני ואז צבעה לאדום?

3. אהבתי את היידישע מאמע של ולאדי באודישנים. הביצוע של השיר של שרית חדד היה טרן-אוף חד משמעי.  לא, ברצינות- מישהו הצליח להבין מה הלך שם?

4. זאת רק אני או שולאדי נראה כאילו הוא הופרד בלידתו מלאקי, הכלב מהפרסומת, ואז הרכיב משקפיים?

5. ואיך זה שכבר יש אודישנים לעונה החדשה?- זה כ"כ גרידי. הם לא לועסים ובסוף הם ייחנקו.

כנ"ל לגבי "הישרדות".

אגב, כשהזוארץ הזה מבטיח שכל מה שאנחנו יודעים עומד להשתנות, משהו בי מבטיח שזה בטח יהיה טוויסטון קטן ומינורי כ"כ שבטח לא היינו שמים לב אליו אם לא היו מאירים אותו בכ"כ הרבה ניאונים דימיוניים, אבל נחיה ונראה: כנהוג ב"הישרדות"- הפרק הראשון נצפה בבית ההורים ברוב חגיגיות ועם הרבה פיסטוקים, ואז ההורים ממשיכים לראות ואני נמנעת בכל מחיר. ולמען ההבהרה: אני דווקא אוהבת "הישרדות" ולא היתה עונה אמריקאית שפספסתי. סביר להניח שגם את הגירסה הישראלית הייתי אוהבת אם כל פרק בה היה מכיל 45 דקות בלבד שמספקות תמיד אתגר פרס, אתגר חסינות והדחה.

עריכה לאחר קריאה חוזרת של הפיסקה הנ"ל: כנראה ש"אוהבת" זאת מילה גדולה מידי.

שני דברים הייתי מצלמת ומעלה אם רק היתה לי מצלמה (כן, כן- אין לי מצלמה. אני מאותם חסרי חוש צילום והמצלמה בנייד מספיקה לי בדרך כלל בשביל האינפורמציה שאני רוצה להעביר, ומכיוון שיש לי נייד חדש שעוד לא למדתי להשתמש בו- אין תמונות, יש רק תיאורים):

1. בחנות הסדקית הקרובה לביתי מונחים דרך קבע ראשי בובות מקלקר שמציגים מיני כובעים לא אופנתיים בעליל. לאחרונה הלבישו את אחד הראשים במסכת בית חולים בצבע תכלת. העיקר שאנחנו שומרים על קור רוח.

2. אמא שלי נסעה לשוודיה מצויידת בפרטי הדיאודורנט השוודי החביב עלי, וחזרה עם הדיאודורנט המדובר. בכל הריחות הקיימים של הפירמה. וקרם גוף תואם לכל ריח. והמון תה.

ובנימה אופטימית זאת-

ליל מנוחה!