התקף אלרגיה קשה (50 עיטושים בהשערה והמונה עובד) נתן לי תירוץ להתקלח בחמש אחה"צ ולבלות את שארית הערב בשכיבה חסרת מעש וחסרת מצפון מול הטלוויזיה הדולקת מתוך כוונה להרדם. זה לא עלה יפה כי מרפי הוא, כידוע, ביץ' לא קטן שגורם לעפעפיים שלי לצנוח ולפספס סופי סרטים וסדרות מרתקים על בסיס קבוע, אבל כשאני צופה צפיית סרק בכל אותם נפלים טלוויזיונים שמוקרנים בחמישי אחה"צ הוא דואג לשמור אותי ערה.
(ולא, אני לא חושבת שהעונה השניה של "בנות גילמור" והעונה התשיעית של דוגמנית העל הבאה הם נפלים- אבל יש גבול לכמות השידורים החוזרים שאפשר לצרוך)
ובמעבר חד- אני רוצה לחבק את לאה גולדברג. כן, זה יהיה קצת קשה עכשיו, אני יודעת, אבל בכל זאת- כשאני קוראת את "והוא האור" אני נתקפת דחף בלתי נשלט לחבק אותה, מסוג החיבוקים האלה שרוצים לתת למכר חדש כשמגלים כמה הוא דומה לכם, חיבוק שנותנים כשמישהו שמכירים טוב מתגלה בפניכם מחדש, שנותנים למישהו שלוקחים כמובן מאליו ברגע שקולטים כמה הוא בעצם נדיר ויקר.
קראתי רק כמה עשרות עמודים ועוד מוקדם לכתוב אבל בינתיים יש הרבה רגעי הנאה ואושר וגילוי. כיף לי.
לעומת זאת, מ"אהובתי במטפחת האדומה" שסיימתי לקרוא לפני כמה ימים, הייתי מאוכזבת.
לאחרונה יש לי מזל טוב עם ספרים. הספרים המעטים שלא נהניתי מהם (או במקרים קיצוניים- אף נטשתי באמצע) נכנסו לקטגוריה הזאת כי הם לא היו כתובים טוב, כי הם לא היו מספיק מרתקים ומהנים (או באותם מקרים קיצוניים עליהם דובר קודם- כי הם עצבנו אותי). לכן חבל לי על "אהובתי במטפחת האדומה", כי הוא דווקא כתוב טוב ומשופע בתיאורים יפים, רגישים ובמידה הנכונה, ובכל זאת- אכזבה, ולדעתי בגלל שנעשה לו עוול.
נתחיל מזה שמדובר בסיפור קצר- 151 עמודים מרווחים, שאם היו מודפסים בצפיפות הכתב הסטנדרטית של ספרי "עם עובד" היו נכנסים להרבה פחות, אבל גם אם אני מתעלמת מהפרטים הקטנוניים האלה- הסיפור עונה על כל קריטריון של סיפור קצר. אני מאוד אוהבת סיפורים קצרים, ואם הייתי נתקלת בסיפור הזה בתוך קובץ של סיפורים קצרים הייתי נהנית הנאה שלמה, אבל כשבאים עם מוכנות לספר באורך מלא- קיים חוסר תיאום ציפיות שגורע מההנאה.
הסיבה השניה לאכזבה קשורה גם היא לחוסר תיאום ציפיות ופה הזמן להזהיר מפני ספויילרים:
"איליאס, נהג משאית... שובה את ליבה של אסל, יפהפיה כפרית... השניים נסחפים בלהט האהבה" כתוב על החלק האחורי של הכריכה. כמו איליאס, אסל ואהבתם הלוהטת- מישהו שם ב"עם עובד" נסחף לגמרי...
הבטיחו לי "להט אהבה" וקיבלתי סיפור אהבה צנוע (מקסים, מתוק, אמיתי- אבל ממש לא לוהט).
הבטיחו לי "מסלול של טרגדיה" וקיבלתי (התראת ספויילר מתחזקת) בגידה ופרידה (עצובות עד כאב, אבל לא טראגיות).
הבטיחו לי ספור ססגוני- נו, קצת פרופורציות: הספרים של מארקס, של מאיר שלו, של דורית רביניאן, "עוגיות המלח של סבתא סולטנה", "אלוהי הדברים הקטנים" הם רשימה ספונטנית ומאולתרת של ספרים שאני יכולה לקרוא להם "ססגוניים". "אהובתי במטפחת האדומה" הוא סיפור יפה, עצוב ורגיש אבל מי שמכין את הקורא הפוטנציאלי לספר "ססגוני" עושה עוול לספר, וגם לקורא.
רק דבר אחד נכון ומדויק- הספר אכן "נקרא בנשימה אחת". רק מה?- לרוב משתמשים בביטוי הזה בשביל לתאר ספרים מרתקים כל כך, שהקורא לא יכול להניח אותם מתחילתם ועד סופם. תנו את המחמאה הזאת לספר עב כרס של 400 עמודים. "אהובתי המטפחת האדומה" נקרא בנשימה אחת- פשוט, כי הוא מאוד קצר.
באקט טראגי נסעתי לבית ההורים והשארתי את הספר של לאה גולדברג מאחור. לא נותר לי אלא להתעטש מול שידורים חוזרים של "חברים" בתקווה שתגיע בקרוב גם תנומה. לפחות כתבתי פוסט.
לא יכולה לחכות שיגיע ספטמבר ויהיה אפשר לדפדף ברשימת החודשים. אני כזאת בתולת- ישרא.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
