הבלוג של יול השניה

הבוקר התעוררתי מבכי של ילד אצל השכנים. לא בכי טבעי כזה, מכל הלב, שגורם לך להסתכל על הגור ברחמים ובכל זאת בחצי חיוך ובפליאה לנוכח עצמת הרגשות שאפשר לחוות בגיל הזה. בכי מהסוג המזויף, הקולני, שמתאמצים בכוח לחדש במטרה לסחוט כל טיפה של תשומת לב. ועל הדרך להעיר כמה שכנים, אם אפשר.

מה שמקסים בבכי מהסוג הראשון הוא שהוא יכול להפסיק תוך דקה ולהמיר את עצמו בשבריר שניה לצחוק מתגלגל.

מה שמעצבן בבכי מהסוג השני הוא שהוא יכול להמשך שעות.

אז סגרתי את החלון ויצאתי בשקט מהחדר, וכמה דקות של שטיפת פנים- צחצוח שיניים- חידוש קוקו- הרתחת מים לתה אחר כך, כבר בירכתי על ההתעוררות המוקדמת-יחסית הזאת. אני לא חובבת שבת גדולה. אני מאנשי השישי. אבל שעות הבוקר האלה, בהן כל הבית הוא שלי והיום עוד צופן הבטחות, הן שעות שחביבות עלי מאוד.

וכמו שקרה לי פה כבר כמה פעמים- שמתי עין על הנושא החם והוא התחלף לפני שהספקתי לכתוב. אז הנה 2 החלטות שלי לשנה החדשה- נכון, באיחור. אבל בכל זאת החלטות:

1. להיות יותר קלה עם עצמי ו...

2. לא לתת לאף רגע לחמוק לי מבין האצבעות.

שזה אומר:

לתת לעצמי לגנוב עוד כמה דקות, ואפילו שעות של שינה בבוקר, אם אפשר, אבל לקום ברגע שהסדינים מפסיקים לפנק, ברגע שהשמיכה נעשית כבדה.

לאכול ארוחת בוקר ארוכה ונעימה תוך גלישה באתרים החביבים עלי, אבל לא לגלוש גלישת-סרק בזמן שהכוס והצלחת עומדות ריקות ומיותמות כבר דקות ארוכות לצד השולחן.

לא לייסר את עצמי בגלל חוסר יעילות, אבל לנסות לשמור על קצב פעילות סביר ולא לשכוח ליהנות מכל מטלה ומטלה שמחכה לי במהלך היום.

לקבוע כמה שיותר מפגשים משמחים במהלך היום. לא לשכוח ליהנות גם מהם.

לצפות בג'אנק בטלוויזיה, לאכול ג'אנק פוד, לשחק במחשב אבל להפסיק ברגע שהצפיה נעשית הימרחות מעיקה על הספה, ברגע שהבטן כואבת והלשון כבר לא נהנית מהטעם, ברגע שהראש כואב מההבהובים שעל המסך.

והמשפט האחרון מוביל אותי יופי לנושא הבא:

מכירים את זה שאתם רואים "השרדות ישראל" ובפרק הראשון עוברת חצי שעה עד שבכלל מגיעים לאי, כי המצלמה מצלמת אותם בבית, וכל אחד נותן מונולוג, ובאמצע יש, איך לא, אינספור פרסומות? מכירים את זה שכשסוף סוף מגיעים לאי מדברים עוד קצת עם כל אחד, מתבלים בכמה נסיונות התבדחות של זוארץ, נותנים להם איזו מיני-משימה לא רשמית והנה עברה לה עוד חצי שעה עד שהם בכלל הגיעו למחנה? ואז אתם צריכים לחכות לפרק הבא בשביל איזו משימת פרס? ואם יהיה לכם מזל אז בעוד שבוע-שבועיים תדעו מי הראשון שעוזב את האי?

אלו מכם שענו "כן כן כן!!!" בהתלהבות- שאלוהים יעזור לכם.

אלו מכם שענו "כן כן כן" בלווית הפרצופים האלה  האלה  והאלה - אני מציעה לכם לשים יד במהרה על העונה החדשה של "הישרדות" האמריקאית:

2 שבטים הגיעו לאי. בקושי אמר להם שלום וכבר מטיל עליהם ג'ף פרובסט מלא ההומור העצמי משימה- בלי להכיר כלל זה את זה על כל שבט לקבוע בהצבעה מי יהיה המנהיג שלו, וזאת- על סמך התרשמות חיצונית בלבד. על המנהיג הנבחר לנחש (שוב- על סמך חיצוניות בלבד) מי השחיין הטוב ביותר בשבט, מיהו החזק ביותר, מיהו הזריז ומיהו החכם. שניה אחרי זה ארבעת הנבחרים כבר היו עמוק בתוך משימת הפרס הראשונה שלהם. עוד לא הגיעו למחנה, עוד לא הציגו את האנשים בשם- האמריקנים יודעים לספק את הסחורה ולתקתק את העניינים. פרק ראשון מרתק בלי רגע אחד של שעמום.

ואיך מסיימים כזה פוסט-בלאגן-של-שבת-בבוקר?- בפעם הקודמת שניסיתי לצרף שיר זה לא עבד והשאיר לי חלל לבן וריק באמצע הפוסט. הנה הזדמנות נפלאה לנסיון נוסף...

שבת שלום!

התקף אלרגיה קשה (50 עיטושים בהשערה והמונה עובד) נתן לי תירוץ להתקלח בחמש אחה"צ ולבלות את שארית הערב בשכיבה חסרת מעש וחסרת מצפון מול הטלוויזיה הדולקת מתוך כוונה להרדם. זה לא עלה יפה כי מרפי הוא, כידוע, ביץ' לא קטן שגורם לעפעפיים שלי לצנוח ולפספס סופי סרטים וסדרות מרתקים על בסיס קבוע, אבל כשאני צופה צפיית סרק בכל אותם נפלים טלוויזיונים שמוקרנים בחמישי אחה"צ הוא דואג לשמור אותי ערה.

(ולא, אני לא חושבת שהעונה השניה של "בנות גילמור" והעונה התשיעית של דוגמנית העל הבאה הם נפלים- אבל יש גבול לכמות השידורים החוזרים שאפשר לצרוך)

ובמעבר חד- אני רוצה לחבק את לאה גולדברג. כן, זה יהיה קצת קשה עכשיו, אני יודעת, אבל בכל זאת- כשאני קוראת את "והוא האור" אני נתקפת דחף בלתי נשלט לחבק אותה, מסוג החיבוקים האלה שרוצים לתת למכר חדש כשמגלים כמה הוא דומה לכם, חיבוק שנותנים כשמישהו שמכירים טוב מתגלה בפניכם מחדש, שנותנים למישהו שלוקחים כמובן מאליו ברגע שקולטים כמה הוא בעצם נדיר ויקר.

קראתי רק כמה עשרות עמודים ועוד מוקדם לכתוב אבל בינתיים יש הרבה רגעי הנאה ואושר וגילוי. כיף לי.

לעומת זאת, מ"אהובתי במטפחת האדומה" שסיימתי לקרוא לפני כמה ימים, הייתי מאוכזבת.

לאחרונה יש לי מזל טוב עם ספרים. הספרים המעטים שלא נהניתי מהם (או במקרים קיצוניים- אף נטשתי באמצע) נכנסו לקטגוריה הזאת כי הם לא היו כתובים טוב, כי הם לא היו מספיק מרתקים ומהנים (או באותם מקרים קיצוניים עליהם דובר קודם- כי הם עצבנו אותי). לכן חבל לי על "אהובתי במטפחת האדומה", כי הוא דווקא כתוב טוב ומשופע בתיאורים יפים, רגישים ובמידה הנכונה, ובכל זאת- אכזבה, ולדעתי בגלל שנעשה לו עוול.

נתחיל מזה שמדובר בסיפור קצר- 151 עמודים מרווחים, שאם היו מודפסים בצפיפות הכתב הסטנדרטית של ספרי "עם עובד" היו נכנסים להרבה פחות, אבל גם אם אני מתעלמת מהפרטים הקטנוניים האלה- הסיפור עונה על כל קריטריון של סיפור קצר. אני מאוד אוהבת סיפורים קצרים, ואם הייתי נתקלת בסיפור הזה בתוך קובץ של סיפורים קצרים הייתי נהנית הנאה שלמה, אבל כשבאים עם מוכנות לספר באורך מלא- קיים חוסר תיאום ציפיות שגורע מההנאה.

הסיבה השניה לאכזבה קשורה גם היא לחוסר תיאום ציפיות ופה הזמן להזהיר מפני ספויילרים:

"איליאס, נהג משאית... שובה את ליבה של אסל, יפהפיה כפרית... השניים נסחפים בלהט האהבה" כתוב על החלק האחורי של הכריכה. כמו איליאס, אסל ואהבתם הלוהטת- מישהו שם ב"עם עובד" נסחף לגמרי...

הבטיחו לי "להט אהבה" וקיבלתי סיפור אהבה צנוע (מקסים, מתוק, אמיתי- אבל ממש לא לוהט).

הבטיחו לי "מסלול של טרגדיה" וקיבלתי (התראת ספויילר מתחזקת) בגידה ופרידה (עצובות עד כאב, אבל לא טראגיות).

הבטיחו לי ספור ססגוני- נו, קצת פרופורציות: הספרים של מארקס, של מאיר שלו, של דורית רביניאן, "עוגיות המלח של סבתא סולטנה", "אלוהי הדברים הקטנים" הם רשימה ספונטנית ומאולתרת של ספרים שאני יכולה לקרוא להם "ססגוניים". "אהובתי במטפחת האדומה" הוא סיפור יפה, עצוב ורגיש אבל מי שמכין את הקורא הפוטנציאלי לספר "ססגוני" עושה עוול לספר, וגם לקורא.

רק דבר אחד נכון ומדויק- הספר אכן "נקרא בנשימה אחת". רק מה?- לרוב משתמשים בביטוי הזה בשביל לתאר ספרים מרתקים כל כך, שהקורא לא יכול להניח אותם מתחילתם ועד סופם. תנו את המחמאה הזאת לספר עב כרס של 400 עמודים. "אהובתי המטפחת האדומה" נקרא בנשימה אחת- פשוט, כי הוא מאוד קצר.

באקט טראגי נסעתי לבית ההורים והשארתי את הספר של לאה גולדברג מאחור. לא נותר לי אלא להתעטש מול שידורים חוזרים של "חברים" בתקווה שתגיע בקרוב גם תנומה. לפחות כתבתי פוסט.

לא יכולה לחכות שיגיע ספטמבר ויהיה אפשר לדפדף ברשימת החודשים. אני כזאת בתולת- ישרא.