הבלוג של יול השניה

תיכננתי לכתוב פוסט ארוך ומושקע ומלא בדברים שהצטברו ונאספו, אבל אלוהים ישב וצחק עלי מלמעלה.

יש דברים בחיים שתמיד ישארו אותו הדבר, גם אם אנסה לשנות אותם. טיסות לחו"ל למשל:

כמה שלא אנסה ואתכונן ואתארגן תמיד אמצא את עצמי סובלת מן הקדחת-של-לפני. זה כאילו שהעבודה השוטפת מכפילה את עצמה ובנוסף אני מנקה שולחן ועושה סידורים וטלפונים וכותבת מיילים עד שהאזניים שלי מצלצלות והראיה מתערפלת. היתרון הוא שזה משדרג משמעותית את זמן הטיסה: למטוס אני מגיעה בדרך כלל בקריסה. מניחה את הראש, נהנית מהישיבה חסרת המעש. הפעם תהיה הרבה ישיבה חסרת מעש. וספר משובח אחד. וגם חבר קרוי בעל משובח. ושוקולד מהדיוטי. אז אני מאמינה שיהיה בסדר.

את התגובות אני חוסמת לא כי אני דרמה קווין ששונאת פרידות אלא מסיבות טכניות בלבד, ובעוד מספר מועט של שבועות שוב יהיה פה שמח ומלא בריבת חלב.

אדיו!

בימים האחרונים נדבקת אלי השינה כמו מסטיק לסוליה של נעל. היא מסרבת להרפות בבוקר בשעה המיועדת ומשחררת אותי סופית רק אחרי כמות סנוזים בלתי נתפסת, וגם זה לא בלי תלונות. היא תופסת אותי ברכבת ובאוטובוס ומאפשרת לי לקרוא כל יום לא יותר מחמישה עמודים בספר. אתמול היא הגדילה לעשות וניסתה לדגדג אותי תוך כדי "האח הגדול". חוצפנית.

אגב, לאחרונה עליתי על טריק קטן ומשמח שמשדרג משמעותית את נסיעותי הדו-שבועיות ברכבת: בהגיעי לרציף המלוכלך והמסריח מעשן סיגריות ומשמן רובים של רכבת מרכז אני פונה דרומה. שם, בקצהו הדרומי של הרציף, מצוי שטח בתולי שרגל אדם, כך אני מנחשת, מעולם לא הרחיקה עד אליו והוא נעים ומרווח ונקי עד מאוד. הקטע הכי מוצלח הוא שבעת עצירת הרכבת נפתחת הדלת הישר אל תוך הקרון הדרומי ביותר של הרכבת- וגם הוא נקי ומרווח ובתולי, מה תדעו. אפילו ביום חמישי הצפוף. 

אני אוהבת את ימי חמישי. יש מין אווירת טרום-סופ"ש שנמהלת לתוכו והופכת אותו למין מיני-יום-שישי קטן ומשמח. את הבוקר הכמעט תמיד חופשי שלו אני מבלה כמעט תמיד בעיר הולדתי, בארוחת בוקר שקטה עם אמא. היום גם אבא הצטרף. הייתי כותבת שנהניתי מהנסיעה השמשית בקרון הדרומי שהיה רק שלי, אבל ישנתי עמוק מדי בשביל לזכור משהו.

בדרך החלטתי לעבור ב"סטימצקי". באמת שרק רציתי לשטוף קצת את העיניים, אבל תוך כדי שטיפה נזכרתי שבעוד שבועיים בדיוק אני אמצא את עצמי סגורה בתוך מטוס למשך שש עשרה שעות. אז נכון שכמו שזה נראה כרגע סביר להניח שהחבר הקרוי בעל יצטרך להעיר אותי עם משרוקית אחרי הנחיתה- עדיין אי אפשר לטוס בלי ספר, ומה מתאים לטיסה יותר מספר של סטפן קינג? אי לכך הובלתי את עצמי למדף הספרים באנגלית. עוד לא הספקתי להתכופף לסופרים ב"קיי" ומיד צד את עיני הספר השני של טרילוגית המילניום- "הנערה ששיחקה באש". על סמך חווית הקריאה של "נערה עם קעקוע דרקון", הספר הראשון בטרילוגיה, חברות מועדון הקריאה האהובות בוודאי יסכימו איתי שמדובר בספר הטיסה האולטימטיבי, וכמו כדי להוכיח זאת בצורה סופית מוקם בראש הספר ציטוט בולט שטוען שאם חיפשתם ספר לקחת איתכם למסע ארוך ברכבת הטרנס-סיבירית- זהו האחד. בניגוד לגירסתו העברית של הכרך הראשון מדובר על ספר קומפקטי בכריכה רכה. אולטימטיבי אינדיד. עכשיו אני רק צריכה לבקש מהקרוי להסתיר לי אותו באיזו פינה נידחת בבית כי הפיתוי גדול.

לסיום- וסליחה שעם זה אני מסיימת, אבל לא יכלתי לעבור לסדר היום- מישהו מוכן להסביר לי מה זה לעזאזל?

נחמד שמחר יום שישי...