הבלוג של יול השניה

(מודה- העתקתי את הכותרת מאחד הפוסטים שהופיעו ב"עודכנו לאחרונה" בשעות הצהריים. משהו בה היה נראה לי פשוט ומרענן בצורה מעוררת קנאה. "אני גם רוצה כזאת" אמרתי. אם לא יכול להיות לי גוף של נערה בת 16 אז לפחות שתהיה כותרת.)

באמת שקיוויתי לקום מוקדם לשעת הכתיבה החביבה עלי ביותר, הלא היא השכם השכם בבוקר יום שבת, אבל יש לי כרית חדשה, והיא מאוד רכה ומפנקת. כך יצא שכשהנחתי את הרגל הראשונה על הרצפה השעה היתה כבר כמעט אחת עשרה. נו שוין, גם לכתוב בלילה זה נחמד.

במהלך השבוע יצא לי להתקל פה ושם באנשים אקראיים מזן משונה שהיו בעיצומה של חופשת סוכות. זה קרה בערך פעמיים ביום והצליח להפתיע אותי כל פעם מחדש, אם כי לא כמו שהפתיעה אותי ברכת ה"חג שמח" שנזרקה לעברי בערב שבת (חג? איזה חג? חשבתי שכל החגים מאחורינו.)

בניגוד לאותם נופשים מופקרים, השבוע שעבר עלי היה מוזר, מטריד ומעייף, אבל במין דרך טובה כזאת. מבולבלים? גם אני.

זה התחיל עם תחושת באסה קלה שאפפה אותי בקביעות עם קרני השמש הראשונות בכל בוקר, הסתיים עם פרוייקט שעייף את חיוכי והרפה את יציבתי, ובאמצע נתקע מצב רוח בעל טיב לא מוסבר: אני עומדת מול רשימת המשימות שלי כשמצד אחד בוערת בי אנרגיה להתחיל ולתקוף ולבצע ולסמן וי אחרי וי ולירוק את העצמות, ומצד שני רק המחשבה על לבחור מאיפה להתחיל מעייפת אותי. אפילו סביב הפוסט הזה הסתובבתי דקות ארוכות בחוסר מנוחה. מחפשת מאיזו פינה כדאי להתחיל. מרחרחת ומוותרת ומתחילה שוב מפינה אחרת.

חוסר שקט ומתח והמון מחשבות גורמים לעצמות שלי לרחוש באופן כמעט מוחשי, אבל האנרגיה היא לא בלתי נעימה והמתח הוא מהזן המרגש. אני יודעת שכל המצב הזה הוא זמני. אולי כבר מחר אני אתחיל לזוז ולהזיז, אקח את כדור האנרגיה הזה ואתחיל לגלגל.

...ושוב אני מוצאת את עצמי מנסה ולא מצליחה, וכבר חושבת לוותר אבל מחליטה לפרסם בכל זאת את מה שכתבתי עד עכשיו, עם כמות מחיקות והתחלות ומחיקות והתחלות מחדש ששוברת שיא אישי.

מקווה לקום מחר עם קצת יותר פוקוס. מקווה לכתוב בקרוב פוסט קצת יותר מחודד. מקווה לישון הלילה טוב כמו בלילה בקודם.

...ואם עלתה איזו דאגה שהשלווה שנפלה עלי בעקבות ימי החג והשקט תחזיק יותר מידי זמן- הרי שלא היה בה צורך.

פחות משעתיים מרגע צאת יום כיפור ואנשים חזרו לנהוג בדרכם הבזויה והמעצבנת, עד כדי כך שעם כל אהבתי לכרכים צפופים ואפופי עשן נאלצתי להודות שכנראה ריח אגזוזים לא עושה טוב לנפש האנושית.

שעה אחרי צאת יום כיפור. ברחובות עוד שורר שקט כבד ומטושטש כמו אחרי התעוררות משנת לילה חזקה. מכוניות מתחילות לעבור אחת אחת ולהתחבר לזרם שעוד אין לו רעש ונתיב מוגדר, ולאותו בן אדם נלוז שהחליט להשתמש בצופר של המכונית שלו דווקא בשעה הזאת, יהיה לי קשה לתת מחילה.

צופרי מכוניות הם אחד הדברים השנואים עלי- במיוחד בארץ שלנו, בה ידם של הנהגים כה קלה על הצופר ובאחוז כמעט מוחלט של המקרים השימוש בו לא נעשה על פי חוק ושיקול דעת אלא על פי גחמה. אני מניחה שסיבת הצפירה היתה איזה רוכב אופנים שסירב להפרד מהכביש- אכן מוצדק, אבל יש דרך מנומסת לביצוע כל פעולה, וגם צופר יכול להשמע תרבותי, במיוחד שעה אחרי צאת יום כיפור.

מספר שעות עברו והחלטנו לחזור לאווירה חולית באופן רשמי ולצאת לארוחת ערב קלה. הלכנו ל"לולו" * שבמתחם באזל.

נכון- היה עכשיו צום של יומיים שהגיע מיד אחרי שני ימי סופ"ש מן המניין. זאת אכן סיבה לגיטימית ללחם היבש שנמצא במטבחכם. אני מסכימה. רק יש לי הצעה קטנה: אל תגישו אותו. בטח לא בתור מנה נפרדת למי שמשלם עליה כ-15 ש"ח. ואם כן- לפחות תשקיעו קצת בהסוואת העניין. לעשות טוסטים, למרוח בחמאה, להפוך את כל העניין העבש לקצת יותר אטרקטיבי.

אה, ושמן הזית?- כשהוא עד כדי כך שקוף וחסר טעם זה די ברור שמהלתם אותו בשמן רגיל. כבר נתקלתי בזה בכמה מסעדות וזה תמיד מעצבן, אבל כששמן הזית מגיע בתור אחד מ"שלושת מטבלי-לולו" שהבטחתם עם מנת הלחם היבשה- הלקוח, איך נגיד, קצת מרגיש שהוא נדפק.

(* בפעם האחרונה בה כתבתי על בית קפה זה היה "לילוש" ואני רוצה להצהיר בזאת שאין לי שום דבר נגד מקומות שהשם שלהם לא נשמע כאילו הגה אותו ילד בן שלוש.)

למחרת בבוקר החלטתי לעודד את עצמי ולהזמין בוי או די חבילת ספורט של הולמס פלייס. מדובר בחבילה בת ארבעה שיעורים אשר כל אחד מהם מתמקד בחיטוב, עיצוב וחיזוק של קבוצת איברים אחרת. בדמיוני עלו ימי "שעת כושר" המאושרים של ימי ילדותי: חופש גדול. אמא מעירה אותי עם הצלילים הראשונים של התכנית, מניחה בכל אחת מידיי קופסת שימורים ושתינו מעבירות רבע שעה קסומה של גיבוש אם ובתה מול מדריכי ספורט שלובשים מכנסיים הרבה יותר מדי קצרים. הרי את הקלוריות הריקות שיגיעו עם הלחמניה בחמאה שאוכל אחר כך מול "בנות מזל" צריך להרוויח ביושר.  מה רבה היתה אכזבתי לגלות שלא מדובר בתכנית אולפן, אלא בשיעור ככל השיעורים שמוקמה בו מצלמה. הסאונד היה בהתאם, וכך גם המדריכה: במקום לקבל מאמן רהוט המדבר בצורה ברורה למצלמה, קיבלתי מלל מעורפל שדרש ממני להסתכל ללא הרף על המסך, מה שלא תמיד מסתדר עם התרגילים, ובנוסף- שטף של "קדימה!!! עוד קצת!!! יופי בנות!!!" לפנים. באמצע הסלון שלי.

ולגבי הסלון- לתשומת לבם של יוצרי התוכן: תרגילים בסגנון "צעד ענק לאחור באחת- קפיצה לפיסוק בשתיים- הנפת רגל קדימה בשלוש- וסלטה באוויר בארבע" לא ממש מתאימים לביצוע בסלון הישראלי הממוצע. סתם שתדעו.

מעט מאוחר יותר כבר הייתי על הרכבת, יושבת במקום השמור שהחלטתי לקנות לאור הצפיפות הפוסט-כיפורית שהסתמנה בתחנה. האווירה היתה שלווה והנוף הררי כשלקרון נכנס מר פקח, ובהליכה בריונית ונביחות של מי שנכנס יותר מידי טוב לתפקיד השוטר הרע גרם לכל מי שיושב בקרון להרגיש כמו פושע פוטנציאלי. האופן בו הוא חקר אותי אם יש לי, אכן, כרטיס שמור היה מביא אותי לידי וידוי גם על פשעים נוראים שלא ביצעתי, וגרם לידיי לרעוד בזמן שחיפשתי את הכרטיס.

ההתנהגות הבריונית של פקחי הרכבת מוכרת לי מזמן ומקוממת אותי בכל פעם מחדש. ובכלל- נמאס לי מזה שיותר מידי אנשים שאמורה להיות להם תודעת קהל בארץ מבלבלים בין שירות לקוחות לפיקוד.

ואם זה לא מספיק אז היה קרררררר. וזה לא שאני נגד מזגן בקיץ. אני אפילו בעד. אבל אף אחד לא אוהב להתקע בתוך מקפיא ליותר מחצי שעה. תעשו סקר ותראו שאני צודקת.

זהו. עד כאן. אתם חושבים שהקטגוריה "שחרור קיטור" תתלבש על זה יפה?- מצוין, כי עוד לא היתה לי אחת כזאת.

ובכל זאת הייתי רוצה לסיים בנימה חיובית: השרירים בתחת שלי כל כך מכווצים שקשה לי לשבת. כנראה האימון הטלוויזיוני של הולמס פלייס עשה את שלו, אחרי הכל.