הבלוג של יול השניה

קודם פותחים בלוג.

אח"כ כותבים פוסט ראשון

ואז מגיעה התגובה הראשונה

שמביאה למנוי הראשון

ולבלוגר הראשון שמצרף אותך לרשימת החביבים עליו.

יש גם את הפעם הראשונה בה כותבים קטע לנושא החם

ואת הטבעת הראשונה שמקבלת אותך

ואת התגובה הראשונה בלוח ההודעות ההוא שבצד

ואת הפעם הראשונה שמנסים לצרף קליפ

ואת הפעם הראשונה שזה מצליח.

הפעם הראשונה שהכי שימחה אותי היתה הפעם הראשונה שבה נוכחתי שיש לי שני חודשים בגלגלת.

גם כשהיו שלושה זה עדיין ריגש.

עוד לא קרה לי שפוסט שכתבתי במשך שעה נמחק לגמרי ברגע האחרון

עד היום.

(מוקדש למשמו ברנע)

הכי פאתטי
כשאני מתנתקת מהצ'אט של ג'י-מייל הוא מגיב בהודעה: "אנו נתקלים בקשיים". ברור שאתה נתקל בקשיים- אני התנתקתי. מה, הרגשת שאני עומדת לזרוק אותך אז מיהרת להקדים אותי עם שיחת "הקשר לא הולך לשום מקום זו לא את זה אני"?

הכי מבהיל לגלות על עצמי
שכשאני ליד חתולים יוצאת ממני ערסית בריבוע. מכירים את האנשים האלה שאיך שהם רואים חתול ישר יוצאים מהם פוצים ומוצים וקשקושים וציקצוקים? אז זהו. שאני לא אחת מהם. אני שרה להם.
דוגמאות להמחשה: "יפיופה, בואי אלי, תני לי נשיקה על השפתיים", "את מ-ש-געת במבטך, אני כל כך רוצה לדעת מה בליבך", "אתה תותח, אין אין עליך, מתה עליך, אתה הגדול מכולם", "את הכי יפה בעולם, מלכת היופי שלי" ועוד מיטב פניני המזרח מבוצעות בנימה חתולית שוטפת.

עוד יותר מבהיל לגלות על עצמי

שכשאני ליד תינוקות- אני שרה בדיוק את אותם השירים.

ונורא מפחיד אותי לחשוב

מה יהיה כשיהיה לי תינוק משל עצמי. מי יודע- אולי הוא עוד יגדל להיות הלייאור נאארקיס הבא.

ובעצם

מה כל כך רע בלהיות לייאור נאארקיס?