הבלוג של יול השניה

תאמינו או לא, אבל רק אתמול, במכונית, אחרי סוף שבוע צפוני ועמוס אוכל, שינה ותנורי קמין, גיליתי ששנות התשעים היו לא משהו מבחינה מוסיקלית.

תמיד החזקתי מעצמי בן אדם שדווקא שנות השמונים הן ה"ביג נו-נו" שלו, אבל איפשהו אתמול, על הדרך בין ראש פינה לחיפה, כשהמכונית עברה מהנקודה שבה התחנה הישראלית היחידה ברדיוס היא "רדיו מנרה" לנקודה שבה אפשר לשמוע גם גלגל"צ- ירד האסימון. זה קרה במהלך מצעד שנות התשעים שסיפק לנו שעת יובש איומה עם I will always love you ו- It must have been love ועם השיר המאוס של הטיטאניק ואחיו התאומים. באמת? עשור שלם בלענו את השירים האלה ועוד הרשינו לעצמנו ללעוג לשנות השמונים העליזות?

אבל לא באתי לבאס:

זה היה בחנוכה 2006 כשפיתחתי התמכרות קשה לשיר הזה-

בדיוק שלוש שנים עברו מאז, והבחורה היפהפיה הזאת (איזו מדהימה היא, נכון?) מספקת לי משהו חדש להתמכר אליו. היא הוציאה אלבום חדש עם בק, וכששדרני הרדיו לא עסוקים בעריכת מצעדים כושלים, הם משמיעים לעיתים די קרובות את time of the assassins, שלצערי לא מצאתי ביו טיוב- אז מומלץ לפקוח אזניים.

ולמרות שהשיר הנ"ל מתנגן לי ללא הרף בראש התחיל השבוע בצורה לא מאוד חיובית בכלל. אבל עם תכניות ל- 2 ערבי אח גדול שעושים סנדוויץ' לפגישת מועדון הקוראות החביבות עלי, ועם תכניות לראות סוף סוף- ביותר משבוע איחור אך עם פיצוי של חגיגיות מרובה- את גמר השורדים האמריקאים (מי מחפש ג'אנקי של ריאליטי להשכרה?) ולקנח במופע סופשנה של הרד-בנד בחמישי- חסר לו, לשבוע, אם הוא לא ישתפר.

"אתה רואה שם למעלה?- זה בודה" אמרתי לחבר הקרוי בעל בעודנו נוסעים למלון שלנו לאורך גדת הדנובה. "יש שם הרבה אתרים כמו מבצר הדייגים והעיר העתיקה וגבעת גלרט וכל מיני מוזיאונים".

בכך הסתימה מרבית האינטראקציה שלנו עם החלק הזה של העיר.

בפעם הקודמת בה ביקרתי בבודפשט עם אמא דווקא ניסינו לעקוב אחרי המלצתו של מדריך הכיס ונסענו במיוחד לבקר את המבצר. מרחוק ראינו מבנה יפה, אך רוחש תיירים כמו נמלים סביב פירור דשן במיוחד של לחם, מה שגרם לנו לפנות מיידית לאחור. הפעם ויתרתי מראש. פיקניק נעים על גבעת גלרט כמו זה שעשינו אז, באביב, לא התאפשר כי נו- דצמבר. התמקדנו באיזור של פשט תוך מטרה ברורה לשמור על חום גוף גבוה על ידי שהייה במקומות חמים ומפנקים, עדיף עם איזו כוס שוקו ותבשיל הונגרי מעלה אדים בצד.

להלן התובנות:

"מעין חודדה היא קורבן של תרבות הרייטינג. לקחו ילדה בעייתית והובילו אותה אל הקצה"

מימיני הדנובה הכחולה, מעלי שמי בוקר אירופאים זכים, ברדיו פרסומות בהונגרית והאנשים במושב שמאחורי מדברים על האח הגדול.

בניגוד להרגלנו רכשנו חבילת נופש, שמעבר לטיסה ומלון סיפקה לנו גם העברות. על הנייר זה נשמע יופי של רעיון שחוסך את הצורך לנווט בעיר אחרי לילה בלי שינה ועם מזוודה ביד. בפועל חווינו שעה וחצי קולנית ומתישה של הטלטלות ברחבי העיר. בדרך חזרה, כשהמזוודה הפכה באורח פלא לכבדה יותר וגם אנחנו צברנו עייפות של ארבעה ימי האבסה עצמית, כבר נהנינו מהנמנום באוטובוס המחומם, אבל הנסיעה משדה התעופה לעיר הובילה אותנו למסקנה מספר אחת: אפשר ואף מומלץ לוותר על ההובלה בדרך אל העיר.

וזה הזמן להודות למומו הנפלאה ששיננה עימי את המיקום של מסעדת "פור סייל", שאכן היוותה את אחד ההיי- לייטים הקולינריים של השהות שלנו ואף חזרנו אליה פעמיים.

והנה יופי של רעיון, אודטה סטייל: קר מאוד בחוץ ואתם בכל זאת רוצים לטייל מעט באוויר הפתוח? גשו לפינת הרחוב הקרובה והוציאו כמה פרוטות על ערמונים חמים. קבלו חבילת נייר קטנה, חומה ולוהטת שאותה תוכלו להניח בכיס, למקם בין הידיים ובאופן כללי- להתייחס אליה כמו אל החממית הביתית שלכם. אפשר גם לנשנש מתוכה ערמונים, שזה אקט לא רע בפני עצמו.

ועכשיו נואוט טו סלף: בפעם הבאה בה תציע לי חברתי הטובה ללכת לרכוש בגדים, לא מומלץ לפסול מיד את הרעיון בתואנה ש"יש ביקור באייץ' אנד אם באופק ולכן אני רוצה לשמור את עצמי". מסתבר שיש ארצות- הונגריה למשל, שסניפי האייץ' אנד אם שלהם אינם אטרקטיבים כאחיהם הברלינאים או הלונדונים, וזה בלשון המעטה. אם להיות בוטה: כל אחד משלושת הסניפים הבודפשטים בהם ביקרתי הרגישו כמו חלום בלהות- גיזרות מוזרות, מלאי מידות תמוה שאופייני בדרך כלל לחנויות עודפים, אווירה קודרת וחימום מוגזם. גיהנום קטן. זה הוביל לחשש מסוים: אם לא בכל מקום בעולם ביקור בסניף של אייץ' אנד אם מהווה חווית קניות מושלמת- מי יודע מה יהיה טיבם של הסניפים הישראלים העתידיים? ולחשש הגדול מכולם: ואם לא בודפשט היא האשמה? מה אם אייץ' אנד אם פשוט מידרדרים?

בנסיון להרגע מהתחזיות הקודרות פנינו ל"קפה ז'רבו", הצמוד לאחד הסניפים ונחשב לאחד מבתי הקפה המפורסמים ורבי המוניטין בבודפשט. הנה לכם מסקנה מספר ארבע: פרסום ומוניטין הם לווא דווקא מילה נרדפת לאיכות. בכל רחבי העיר פזורות קונדיטוריות צנועות יותר מבחינת כמות השיש וגובה המחירים, ודווקא בהן לא יגישו לכם עוגת קרם שוקולד שעשויה ממרגרינה. אני גם יכולה להגדיר את זה ככה (נקרא לזה מסקנה מספר ארבע, סעיף קטן 1): עדיף לקבל הרבה חמאה בעוגה מאשר הרבה נברשות על התקרה.

כיכר וורושמארטי הסמוכה המתה דוכני חג מולד ואנחנו מצאנו כל תירוץ לחזור ולבקר בה. באחד הערבים אפילו החלטנו לעשות מעשה ספורטיבי ונועז ולאכול בה את ארוחת הערב. למי מכם שתוהה מדוע אני מגדירה את המעשה כספורטיבי ונועז אני רוצה להזכיר שמדובר בכיכר פתוחה. בבודפשט. בדצמבר. הצטיידנו במיטב בגדינו החמים ועברנו מדוכן הנקניקיות לדוכן הכרוב הממולא והפולנטה לדוכן הקיורטוש (שגם בעזרתו הצלחנו לבצע את תרגיל אודטה והערמונים בהצלחה). את הכל שטפנו עם כמויות ענקיות של תה חם ומתוק.

"רגעים של אושר" מספר אחת: לעלות במדרגות הנעות מתוך תחנת המטרו היישר אל תוך הכיכר הנ"ל ולעבור ברגע מטחב- מטרואי לאורות מנצנצים וריח של בשר צלוי, מאפים מתוקים ויין חם.

"רגעים של אושר" מספר שתיים: לעמוד דקות ארוכות ליד דוכן הקיורטוש החם ולתת לו להפשיר כל חלק חשוף בפנים כשהידיים מתחממות בינתיים על כוס התה.

"רגעים של אושר" מספר שלוש: לעלות עם אותה כוס התה על המטרו בדרך הביתה ולשתות אותה לאט תוך כדי נסיעה.

עוד ארוחת ערב מוצלחת: התחילה דווקא ברגע של עייפות (סבוב כושל ומעייף בקניון, בעקבותיו החלטנו לקנות קצת מוצרים בסופר ולסגור את הערב במלון) והסתיימה בזלילה מהנה של קרקרים עם פפריקה, בוטנים עם פפריקה, נקניק עם פפריקה וסנטה-קלאוסים משוקולד ממולאים בוודקה מול "כוכב נולד" הגרמני.

ועוד רגעים של אושר: למצוא בסופר ההונגרי מוצרים שאני בדרך כלל דואגת לייבוא אישי שלהם מגרמניה ולקנות מהם סטוקים משמחים. עכשיו יש לי הרבה בקבוקי סבון "פה" בריח אלוורה-יוגורט ובריח ורדים-פסיפלורה והמון תה דובדבן-בננה שיעזור לי לעבור את החורף.

וביום האחרון נמלטנו מהקור אל זרועותיו של בית הקולנוע החמים בקניון הווסט אנד. לראות סרטים בחו"ל זאת פעולה שחביבה עלינו מאוד, והפעם היה כיף במיוחד: "זומבילנד" הוא אחד הסרטים היותר מהנים ומדוייקים שיצא לי לראות בזמן האחרון. קומבינציה של ז'אנר סרטי זומבים עם הומור משובח בסרט שלא לוקח את עצמו לרגע אחד ברצינות. בתוספת שחקנים מצויינים (במיוחד ג'ס אייזנברג בתפקיד הראשי ואביגייל ברסלין מ"ליטל מיס סנשיין") מתקבל סרט שלא מפסיק לרתק ולשעשע, וכשמדובר בי-שחובבת בעיקר סדרות וספרים- זה הישג מרשים.

אתמול, בפעם הראשונה ששלחתי את הפוסט, לפני כל הפיאסקו של שליחה ועוד שליחה ושליחה מחודשת- איחלתי שבת שלום. אז היום אני כבר עם "שבוע טוב" ו"חנוכה שמח" תוך החזקה מאסיבית של האצבעות שהפעם, בכל דפדפן ודפדפן במדינה, ללא הבדל דת, גזע ומין- יראו את הפוסט הזה בשלמותו.

והנה טריילר של "זומבילנד", כמובן-