הבלוג של יול השניה

ולחשוב שבשלב מסוים עוד דיברנו על לטוס לחו"ל. לנצל את ארבעת ימי החופשה הרצופים האלה ולהיות במקום שבו אנשים נוסעים ועובדים והולכים לבנק ולדואר וקונים סנדוויץ' וקפה בדוכנים ברחוב. בסוף זה לא הסתדר מהסיבות הטכניות הרגילות שאני אפילו לא זוכרת מה הן היו.

נזכרתי בזה אתמול בזמן שהלכתי על הכביש הריק ומסביבי מרחבים אורבניים פסטורליים וחסרי גבול ואוויר ערים צלול.

אני לא חושבת שאי פעם ביקשתי סליחה ממישהו ביום כיפור.

קודם כל, קשה לי לבקש סליחה במילים. אם יש מישהו שמגיעה לו סליחה ממני אני אעדיף ואקפיד להעביר אותה דרך מעשים. בנוסף, כל מי שמכיר אותי יודע שאחד המצבים הכי פחות נסבלים בעיני הוא מצב בו אני מרגישה שפגעתי במישהו, וכשמצב כזה מגיע- יישור ההדורים לא יחכה יותר מרגע אחד מיותר.

כמה מהאנשים שראיתי אתמול ברחוב ביקשו ממישהו סליחה אמיתית וכנה לכבוד יום כיפור?

כמה מהם נתנו את סליחתם האמיתית והכנה?

אני לא חושבת שאטעה אם אגיד שרק אחוז קטן עבר פיוס אמיתי ומזכך דווקא אתמול, ובכל זאת- כל האנשים שמילאו את הכבישים נראו מפויסים, מרוככים, מקבלים.

הנה הכבישים שמתרוקנים בהדרגה ממכוניות. פתאום נראים המרחבים האלה שכל כך קל לשכוח שיש מסביבנו. הילדים חסרי הסבלנות יבואו לטעום מהם ראשונים. אחר כך יצטרפו ההורים עם הילדים הקטנים, ואז בני הנוער. מאוחר יותר יצאו הרווקים והזוגות הצעירים. ואפשר לרוץ ולדלג וללכת מהר ובכל כיוון אפשרי ולשבת על הכביש ולמלא אותו בציורים ולעבור על כל חוק תנועה אפשרי ולספוג אווירה שאין כמוה בשום יום אחר בשנה ובאף מקום אחר בעולם.

תל אביב אהובתי זה לא רק שם של טבעת. תל אביב אהובתי, אני אף פעם לא אשקול שוב להפסיד אותך ביום כיפור.

הבוקר התעוררתי מבכי של ילד אצל השכנים. לא בכי טבעי כזה, מכל הלב, שגורם לך להסתכל על הגור ברחמים ובכל זאת בחצי חיוך ובפליאה לנוכח עצמת הרגשות שאפשר לחוות בגיל הזה. בכי מהסוג המזויף, הקולני, שמתאמצים בכוח לחדש במטרה לסחוט כל טיפה של תשומת לב. ועל הדרך להעיר כמה שכנים, אם אפשר.

מה שמקסים בבכי מהסוג הראשון הוא שהוא יכול להפסיק תוך דקה ולהמיר את עצמו בשבריר שניה לצחוק מתגלגל.

מה שמעצבן בבכי מהסוג השני הוא שהוא יכול להמשך שעות.

אז סגרתי את החלון ויצאתי בשקט מהחדר, וכמה דקות של שטיפת פנים- צחצוח שיניים- חידוש קוקו- הרתחת מים לתה אחר כך, כבר בירכתי על ההתעוררות המוקדמת-יחסית הזאת. אני לא חובבת שבת גדולה. אני מאנשי השישי. אבל שעות הבוקר האלה, בהן כל הבית הוא שלי והיום עוד צופן הבטחות, הן שעות שחביבות עלי מאוד.

וכמו שקרה לי פה כבר כמה פעמים- שמתי עין על הנושא החם והוא התחלף לפני שהספקתי לכתוב. אז הנה 2 החלטות שלי לשנה החדשה- נכון, באיחור. אבל בכל זאת החלטות:

1. להיות יותר קלה עם עצמי ו...

2. לא לתת לאף רגע לחמוק לי מבין האצבעות.

שזה אומר:

לתת לעצמי לגנוב עוד כמה דקות, ואפילו שעות של שינה בבוקר, אם אפשר, אבל לקום ברגע שהסדינים מפסיקים לפנק, ברגע שהשמיכה נעשית כבדה.

לאכול ארוחת בוקר ארוכה ונעימה תוך גלישה באתרים החביבים עלי, אבל לא לגלוש גלישת-סרק בזמן שהכוס והצלחת עומדות ריקות ומיותמות כבר דקות ארוכות לצד השולחן.

לא לייסר את עצמי בגלל חוסר יעילות, אבל לנסות לשמור על קצב פעילות סביר ולא לשכוח ליהנות מכל מטלה ומטלה שמחכה לי במהלך היום.

לקבוע כמה שיותר מפגשים משמחים במהלך היום. לא לשכוח ליהנות גם מהם.

לצפות בג'אנק בטלוויזיה, לאכול ג'אנק פוד, לשחק במחשב אבל להפסיק ברגע שהצפיה נעשית הימרחות מעיקה על הספה, ברגע שהבטן כואבת והלשון כבר לא נהנית מהטעם, ברגע שהראש כואב מההבהובים שעל המסך.

והמשפט האחרון מוביל אותי יופי לנושא הבא:

מכירים את זה שאתם רואים "השרדות ישראל" ובפרק הראשון עוברת חצי שעה עד שבכלל מגיעים לאי, כי המצלמה מצלמת אותם בבית, וכל אחד נותן מונולוג, ובאמצע יש, איך לא, אינספור פרסומות? מכירים את זה שכשסוף סוף מגיעים לאי מדברים עוד קצת עם כל אחד, מתבלים בכמה נסיונות התבדחות של זוארץ, נותנים להם איזו מיני-משימה לא רשמית והנה עברה לה עוד חצי שעה עד שהם בכלל הגיעו למחנה? ואז אתם צריכים לחכות לפרק הבא בשביל איזו משימת פרס? ואם יהיה לכם מזל אז בעוד שבוע-שבועיים תדעו מי הראשון שעוזב את האי?

אלו מכם שענו "כן כן כן!!!" בהתלהבות- שאלוהים יעזור לכם.

אלו מכם שענו "כן כן כן" בלווית הפרצופים האלה  האלה  והאלה - אני מציעה לכם לשים יד במהרה על העונה החדשה של "הישרדות" האמריקאית:

2 שבטים הגיעו לאי. בקושי אמר להם שלום וכבר מטיל עליהם ג'ף פרובסט מלא ההומור העצמי משימה- בלי להכיר כלל זה את זה על כל שבט לקבוע בהצבעה מי יהיה המנהיג שלו, וזאת- על סמך התרשמות חיצונית בלבד. על המנהיג הנבחר לנחש (שוב- על סמך חיצוניות בלבד) מי השחיין הטוב ביותר בשבט, מיהו החזק ביותר, מיהו הזריז ומיהו החכם. שניה אחרי זה ארבעת הנבחרים כבר היו עמוק בתוך משימת הפרס הראשונה שלהם. עוד לא הגיעו למחנה, עוד לא הציגו את האנשים בשם- האמריקנים יודעים לספק את הסחורה ולתקתק את העניינים. פרק ראשון מרתק בלי רגע אחד של שעמום.

ואיך מסיימים כזה פוסט-בלאגן-של-שבת-בבוקר?- בפעם הקודמת שניסיתי לצרף שיר זה לא עבד והשאיר לי חלל לבן וריק באמצע הפוסט. הנה הזדמנות נפלאה לנסיון נוסף...

שבת שלום!

יום חמישי. הרבה אחרי חצות.

בלילה שחתם את השנה שעברה הלכתי לישון מאוד מאוחר. אני אוהבת להשאיר אחרי שולחן נקי כשאני יוצאת לחופש, וכך מצאתי את עצמי כותבת מיילים בשעה 1:30 בלילה. כשסומן ה"וי" האחרון על רשימת המטלות שלי הייתי כה מרוצה ומלאת אדרנלין שהחלטתי לקפוץ חצי שעה על משטח הריקוד שלי. בתום חצי השעה הייתי כה מרוצה ומלאת אדרנלין שהחלטתי לקפוץ עוד חצי שעה ולהוסיף כפיפות בטן לקינוח. קיוויתי שהמקלחת החמה תרגיע אותי, אבל בסופו של דבר קראתי במיטה עוד דקות ארוכות. האיש המסכן שלי כבר התרגל אלי, כך נראה, ורק ממלמל מידי פעם שהוא מקווה שהילדים שלנו לא יקבלו את הגנים שלי.   

יום שישי. 11:00.

אנרגיות, אנרגיות ובכל זאת- לישון עד מאוחר זה כיף. התכניות להיום: לפגוש את חברתי הלונדונית שנמצאת בביקור בארץ, לקנות כמה מצרכים לארוחת-חג-של-חברים שאמורה להתקיים יממה אחרי ארוחת-חג-של-משפחה ולקנות מתנה להורים.

*תזכורת לעצמי/המלצה: לא לצאת מהבית בבוקר של ראש השנה. במקום סיבוב קניות נעים בעיר הגדולה לצד מפגש חברתי רגוע על קפה מצאתי את עצמי גוררת רגליים בחום הגדול, בוחנת שוקולדים וכלי בית עם המון אדם מזיע ומקבלת אינספור חיוכים מותשים וחסרי סבלנות מכל מוכר ומלצר בתוספת יריה של "שנה טובה" סתמית ומכובסת לסיום.

ובכל זאת: "לילוש" זה יופי של מקום, ב"אוליה" שליד מצאתי את המתנה האולטימטיבית להורים, החברה הלונדונית מומלצת ביותר וכשהגענו לים אחרי גלידת יוגורט ב"זיסאלע" כבר לא היו שם יותר מדי אנשים. אז נכון שנפלה לי תכולת התיק לחול, כולל הטלפון הנייד והארנק: עדיין היה נעים וכיף. הגעתי הביתה מותשת כמו אחרי טיול שנתי וקדימה למקלחת- החג מתחיל.

(אבל לפני זה- סיפור תל אביבי אופייני: ערב חג. סביבות 17. אני צריכה שעועית לבנה. אף מכולת כבר לא פתוחה חוץ מ"טבע קסטל". "וואו, השקעת" יגיבו מחר החברים למשמע העובדה שהשעועית היא אורגנית. "זה דווקא לא בכוונה, פשוט לא מצאתי בשום מקום שעועית רגילה" אני אגיד)

יום ראשון. חמש ארוחות שחיתות אחר כך.

אין מה לומר- היה מענג. קומבינציה של בילוי משפחתי, חברים טובים, אוכל מצוין, מתנות משמחות, שינה עמוקה וטובה ושלווה מבורכת. אפילו הגשם שבא פתאום לא הצליח לדכדך ואפילו הוסיף משהו מרענן לאווירה. החתולה החדשה שנכנסה לבית של ההורים תרמה גם היא עוד כמה סיבות לחייך. הייתי כותבת שזאת תזכורת למה שבאמת חשוב בחיים ולכמה שצריך להרבות ברגעים כאלה, אבל לעזאזל זה נדוש. תכניות העתיד ושיגרת "אחרי החגים" הקרובה נראות גם הן נעימות מכאן.

יום ראשון. 21:00.

אנחנו שרועים מול "מעצב נולד 3" בוי או די. שבעים ומגרגרים. אבא מציע לקפוץ לקנות כנאפה. אין לנו כוח לענות אז אנחנו מסתפקים בהנהון.

...וזנב מהפוסט הקודם:

לאלה מכם שקראו את הפוסט הקודם והסתקרנו לגבי התשובה לקושיה שהועלתה (שהיא, כזכור- איך אומרים סלרי בצרפתית?) אבל לא עקבו אחרי התגובות- התשובה היא (היכונו להפתעה): celeri, ואני גאה ללנקק כאן בענק את דאלי וקוקסטה הנפלאים שענו על השאלה במיידיות, כל אחד בדרכו החיננית והמיוחדת.

יום שני. חצי שעה אחרי חצות. 

בעוד כמה שעות מתחילה השנה החדשה באופן רשמי.

שנה טובה!!

הערה מאוחרת: תקראו את התגובות. יש שם מתכון למוס שעועית!!