האם לעד נועדנו לחוש לבד?
האם יש יום שאין בו לבד בכלל? אפילו לא רגע?
למה בימים כאלה אנחנו רוצים להקבר מתחת לכרית ולתת ליום לעבור?
למה אנחנו קורסים לפעמים תחת עומס שלא קיים? זה רק עומס מחשבתי
למה כשאנחנו מחפשים עזרה אין עם מי לדבר וכשמגיעה העזרה סוגרים את הוילון?
למה כולם מרגישים אותו דבר? האם זה כולם או רק הסובבים?
כל אחד מאיתנו חונך להיות מכונה, שמנסים לשכלל ולשפר. האנושות רוצה אותנו הכי יעילים שאפשר, צרכנים, כרגע.
והנה לאט לאט אנחנו חוזרים לאנושיות שבנו ומבינים שמה שקבעו לנו זה בעצם רק עוד אופציה קטנטנה ממגוון אינסופי.
בכל מקרה מה שקבעו לנו לא זרם כמו שצריך עד עכשיו. אני רוצה לקיים את ההבטחה שלי לילדים שבגיל 18 לא יהיה צבא.
אני רוצה שהם יחיו למען דברים גדולים הרבה יותר, שהשאלות שיטרידו אותם זה לא איפה הממ"ד הכי קרוב, אלא אולי החיים בחלל החיצון פרימיטיבים מאיתנו?
את האמת אני מפקפק בעצמי המון, זה נראה לי לא יגיע בחיים, וזה רק כי אני מקשיב לכולם, מנסה לקחת קצת אמת מכל אחד. מוזר, לאט לאט אני מקבל יותר ויותר רעיונות מאנשים אחרים שרק מראים לי כמה אנחנו יוצאים מהמעגל הזה שמישהו טווה בעבורנו ואנחנו הולכים רק על הקווים.
עכשיו נסובב קצת ימינה
שי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
שייקה