הראש נשאר במקום אבל המחשבות תמיד זולגות אחורה.
מוצא את עצמי קורא דברים ישנים ומתגעגע. היצור הנוסטלגי שאני מסרב לשחרר.
הרבה זמן תהיתי על מה אכתוב בפעם הבאה שאכנס לכאן, והאמת היא שעדיין אין לי תשובה.
המון השתנה מבחוץ, והמבט מהצד על החיים גם הוא התבגר, אך בפנים עדיין ילד שלא יודע מה הוא רוצה מהחיים שלו.
מחפש תשובות לשאלות ולאט לאט מפנים שאין באמת תשובה ברורה לכלום, זה רק עוד רשת שאלות.
אני מחליף את המבט המצוברח מול המראה ושותה לחיים מים מהברז כמו פעם בקייטנה.
רוצה להתעורר, גחל לבן בוער בפנים וכבוי כלפי חוץ, הבלבול והמרחק מהאידיאל גדולים כל כך.
ניסיתי להתמסד, חשבתי שזה מה שחסר לי. בעצם כרגיל חיפשתי לי אינטימיות. זו לא הייתה טעות, אבל זה עוד משהו שאני לא רוצה.
החלטות הרות גורל, מעברות את המציאות, כמה חבל שכל כך הרבה מתים בדרך. כמה חבל שאי אפשר לאמץ כאלה שזנחו.
מתקפל אל תוך עצמי ובתנועה לא ברורה מתפרש מחדש. מתפרץ כאילו אפסה הסבלנות, משתתק כאילו אין מילים לומר.
אני רוצה הביתה. אני רוצה אל העולם.
רוצה לישון ולא לקום, רוצה להתעורר ולא לנום.
ואז אני נזכר שהדרך קדימה תהיה רצופה במכשולים, על כל גווניו או גווניה של החיים. ברור שאין לי כח.
האם אתן לעצלנות לתסכל ולמרר? האם אתן לעצבות להכאיב ולחלחל? וגם אם כן אז מה? הדרך עוד ארוכה, בטוחה בדרך אמצע משהו שאני רוצה.
אז החיפזון מן השטן וחמור קופץ בראש. הסבלנות פוקעת וביני שנים תכהנה, פאק איט כל המושגים האלה.
אני סה"כ כמו כולם רק רוצה שיהיה לי טוב, אז למה אני מקלקל לעצמי? למה אני שם רגליים?
רוצה להוציא את הראש מהחלון כמו כלב ולהנות מהרוח.
רוצה לקפל כביסה בשקט ולהרגיש נינוח.
רוצה לטייל ולראות נופים, רוצה לקום מאוחר, רוצה להתעורר ולראות את הזריחה.
אני רוצה יותר מידי וצריך להתחיל בקטן.
שי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
שייקה