ה-מגירה שלי

הסתובבתי ברחובות במשך שעות רבות, המחשבה לחזור לביתי לא התקבלה על הדעת. מזג האוויר היה לרעתי משום שהשמיים הפכו לקודרים מרגע לרגע ונראה שעומד לרדת גשם. מספר בתי קפה עוד פעלו בשעות מאוחרות כאלה, ואנשים בודדים הסתובבו ברחוב, איש שמן בחולצה מטונפת הלך בחוסר חשק אחרי אשתו בין החנויות, ואדם צעיר נוסף לבש חליפה מהודרת ודיבר בפלאפון. מלבדם ומלבדי לא נראתה נפש חיה ברחוב, תחושת בדידות גרמה לי לחשוב על חזרה הביתה. הוצאתי אותה מראשי ובמקום זאת נכנסתי לבית קפה שנראה גדול ומזמין.

בפנים, בית הקפה, ששמו "קפה וניל", התגלה כמקום גדול ויוקרתי במיוחד. עשרות מלצרים לבושים בתלבושת אחידה מהודרת הגישו קפה ועוגות, הרצפה הייתה מבריקה ונקייה ומהתקרה השתלשלו מנורות מרהיבות. במרכז היה דלפק ובו תצוגה של קינוחים יוקרתיים ומפנקים וזוג טבחים קישטו צלחות והניחו אותן על הדלפק כדי שהמלצרים יחלקו אותם לסועדים. למרות שהרחוב בחוץ היה שומם כול השולחנות בקפה הענק היו תפוסים, מלצרית נחמדה התקרבה אלי והראתה לי מקום פנוי ליד החלון.

הבטתי בתפריט שהיה מרשים במיוחד לבית קפה רגיל. החלטתי להזמין עוגת שוקולד קטנה עם כדור גלידה ואת הקפה הייחודי של המקום הנקרא על שמו, למרות מספר האנשים המלצרית הגישה את הקפה והעוגה תוך כמה דקות. בחלקה העליון של העוגה היה מצויר הדפס של פסים צבעוניים עם זוג פרחים צבעונים, בתחילה זו נראתה לי כמו חתיכת פלסטיק לקישוט שמניחים מעל העוגה. אבל כשהבטתי סביבי, יצירת האומנות הזאת התבררה כשוקולד לבן שצויר עליו בעזרת כמות מזערית של צבע מאכל ציור מדהים במיוחד. הקפה עצמו היה שונה מכול קפה שטעמתי, צבעו היה בהיר בהרבה וכמעט לבן, קצף לבן כיסה אותו מלמעלה והטעם שלו היה מדהים וממכר.

הבטתי מהחלון לעבר הנוף המדהים שנפרס לפני. המשכתי לבחון כך את המקום המדהים הזה ולא יכולתי להירגע, תחושת רוגע הציפה אותי לרגע כשאני שוכחת מכול מה שקורה בזמן האחרון. הבטתי בשעון כבר היה אחרי חצות, אבל לא נראה שמישהו ממהר ללכת מכאן. מספר אנשים הגיעו ונכנסו לאזור העובדים, כעבור כחצי שעה התחלף כול הצוות לצוות אחר שכנראה ימשיך לעבוד עד הבוקר. הערכתי שמספר המלצרים שעובדים במקום הזה גדול ממאה. לא הצלחתי להיזכר בו מפעמים קודמות שטיילתי ברחוב הזה. לכן, הנחתי שהמקום נפתח לא מזמן.

לבסוף שילמתי למלצרית, המחיר באופן מפתיע לא היה יקר במיוחד, לכן הוספתי טיפ על השירות הנדיב והמהיר. יצאתי מהמסעדה וניסיתי לחשוב לאן ללכת בשעה כול כך מאוחרת. הכבישים היו ריקים ממכוניות, מוניות ואוטובוסים לא נסעו בשעות מאוחרות כול כך. התיישבתי על ספסל וניסיתי לחשוב מה לעשות, לבסוף וויתרתי והלכתי ברגל במשך הרבה זמן לכיוון לא מוגדר. מצאתי את עצמי בתחנת הרכבת וקניתי כרטיס לעיר שכנה, בחרתי לטייל בעיר הקרובה ולבקר חברה שלא פגשתי מזמן. מספר האנשים שנסעו בשעה הזאת היה מועט במיוחד. קראתי עיתון בדרך וניסיתי להתמקד בכתבות בו ללא הצלחה, על אחד העמודים הייתה פרסומת של אותו בית קפה שנכנסתי אליו. מסתבר שבית הקפה הזה באמת חדש, כעבור מספר עמודים הייתה עוד פרסומת נוספת שלו. בדרך קראתי מספר עיתונים בכולם הוא הופיע. בעל הקפה השקיע הרבה מאוד בפרסום ונראה שבית הקפה מצליח במיוחד.

סגרתי את העיתון וירדתי מהרכבת בתחנה הלפני אחרונה. הסתובבתי בחנויות והתאפקתי לא לקנות דבר. עבר זמן רב מאז ביקרתי בעיר הזאת ולקח לי זמן להיזכר היכן גרה אותה חברה. פניתי לרחוב צדדי והצלחתי לזהות את הבניין בו היא גרה, נכנסתי לבפנים ועליתי לקומה השלישית. דפקתי בזהירות על הדלת מקווה שהיא נמצאת בבית. היא פתחה לי את הדלת והכניסה אותי, דיברנו שעות על הרבה דברים שונים ומשונים. ולבסוף היא שאלה אותי מדוע נסעתי אליה בשעה מאוחרת כול כך.

סיפרתי לה על המריבה שלי עם ההורים. ועל זה שנפרדתי מסול, האדם היחיד שאי פעם אהבתי. היא הביטה בי בהלם.

"מדוע נפרדתם?" היא שאלה.

הבטתי בה בשקט, מסבירה לה שאנחנו לא נוכל להיות ביחד. היא ניערה אותי וניסתה לגרום לי לדבר על זה. אני רק השפלתי את מבטי כדי להתרחק מהמבט המכשף שלה. לא התכוונתי לתת לה לדעת על זה, היא החברה הכי טובה שלי אבל לא רציתי לערב אותה במה שקרה.

"ההורים שלנו לא מסתדרים." אמרתי אחרי שתיקה ארוכה. היא רק הביטה בי באותו מבט לא מסופק וציפתה להסבר ממני. לבסוף, נכנעה מלשכנע אותי, והובילה אותי לחדר קטן שבו אוכל לישון, סידרתי את הדברים שלי והתכוננתי לישון. הפלאפון שלי צלצל במשך זמן רב, ניסיתי להתעלם ממנו ללא הצלחה. לבסוף, הרמתי אותו מהשידה. השם של סול הופיע על המסך הקטן. עניתי בחוסר חשק.

"מאי, אני רוצה לדבר איתך."

"סול..." לחשתי. הוא שתק לרגע.

" פשוט לא נדבר בגלל מה שקרה? מאי, אני רוצה להישאר קרוב אלייך, אנחנו אפילו לא יודעים אם זה נכון. את תתני להורים שלנו לגרום לך לסבל הזה?"

שתקתי, מה יכולתי לענות לו. אהבתי אותו כול כך וחיכיתי להזדמנות לדבר איתו ולהגיד לו שאני אוהבת אותו כמו שהוא אוהב אותי, לומר לו שאני זקוקה לו. אבל המילים האלו סירבו לצאת, במקומן שתקתי במשך הרבה זמן.

"אני אוהב אותך." הוא לחש וניתק.

כיביתי את הפלאפון ושכבתי במיטה במשך שעות ארוכות.

אני לא זוכרת מתי התעוררתי אבל השעה הייתה מאוחרת. יצאתי מהחדר ואמרתי תודה לחברה שלי. טיילתי ברחובות בעיר זרה, רגלי נושאות אותי לעבר פרק יפיפה. על שפת נחל עמד בחור צעיר ונאה וצייר את הנוף התקרבתי אליו ועמדתי לצידו מביטה בהתפעלות על הציור המדהים שהוא מצייר. הוא הניף את המכחול שלו בביטחון מופגן וצייר כול פרט קטן בדיוק מדהים. התבוננתי בו במשך דקות אחדות עד שלבסוף הרגיש שמביטים בו והשיב אלי מבט.

אותו בחור התברר כאדם בגיל הארבעים שערו שחור כמו לילה ועיניו ירוקות ושלוות. הוא לבש חולצה ישנה מוכתמת בצבע ומכנס אפור ופשוט. הוא חייך בגאווה לאחר שהבין שאני מתבוננת בציורים שלו. אני חייכתי בחזרה.

"מוצא חן בעינייך?" הוא שאל

"מאוד, אתה מצייר ממש יפה." עניתי

"אני שואף להיות אמן מפורסם, אך אני עוד רחוק מלהיות אחד כזה."

"אינני חושבת כך. לדעתי יש לך סיכוי טוב." אמרתי

הוא חייך שוב.

"את כול כך נחמדה אלי. בשבוע הבא אני עורך תערוכה בעיר השכנה."

"זאת העיר שבה אני גרה." אמרתי.

"אם כך תבואי לתערוכה שלי ותוכלי לראות את שאר הציורים שציירתי. את יכולה לבוא עם עוד מישהו אם תרצי." הוא הוציא מכיסו זוג כרטיסי הזמנה שעליהם הכתובת ובה התערוכה.

משהו בנימת קולו לא מצא חן בעייני, הרגשתי שאני מכירה אותו כבר. את התחושה הזאת לא הצלחתי להבין.

המשכתי להביט בו כשהוא מצייר את אותו הנחל והצמחייה שמסביבו. עברו שעות רבות והשמש התחילה לשקוע, הוא אסף את הצבעים והמכחולים שלו לתוך תיק מיוחד והתחיל לארוז את שאר הדברים.

"השמש שקעה, אצטרך להמשיך מחר." הוא אמר וקרץ לאחר מכן.

הבטתי בו מתרחק ממני. נשארתי לבד להביט על הנוף שנראה מדהים גם לאחר אותה שקיעה.

חזרתי לבסוף לבית שלי שהיה ריק מאדם. הבטתי בכרטיסים האלה תוהה את מי אוכל להזמין איתי. ידעתי שהאדם שהכי ארצה ללכת איתו הוא סול. דבר כזה הוא בלתי אפשרי, אם אביו יגלה זאת הוא עלול לפגוע בו, אלך לבד.

באותו ערב חזרו ההורים שלי מהעבודה מוקדם והכריחו אותי לאכול איתם.  כמה שנאתי את האווירה הזאת. לבסוף אימי ראתה את הכרטיסים שהונחו על השולחן בצד ושאלה אותי מאיפה הם. הסברתי שפגשתי צייר והוא הביא לי שני כרטיסים לתערוכה שלו. היא הביטה בהם בעניין רב.

"אם מי את מתכוונת ללכת?" היא שאלה.

"אף אחד."

"אף אחד?"

"אף אחד!"

"אז את תלכי לבד?"

השאלות שלה שיגעו אותי. קמתי כשאני מעיפה את הכיסא בעצבים עליתי לחדר וטרקתי את הדלת. היא כמובן עלתה במדרגות ופתחה את הדלת שלי מבלי לבקש רשות.

"מאי, מדוע את מתנהגת ככה?"

"סתם."

"רוצה שאני אלך איתך לתערוכה?"

חשבתי על זה לרגע, אין לי סיבה להגיד לה לא, היא אוהבת אומנות.

"אם את רוצה." עניתי בחוסר חשק. היא חייכה ויצאה מהחדר משאירה אותי לבד.

כעבור כמה שעות מצאתי את עצמי בוהה בקירות החדר. התלבשתי ויצאתי לטייל בחוץ. בשעה מאוחרת כזאת אין הרבה מקומות לטייל בהם. החלטתי ללכת לקפה וניל שהיתי בו קודם. מזג האוויר היה קודר במיוחד והתחיל לרדת גשם. את המטרייה שחכתי כמובן, מטריות תמיד נראו לי דבר מיותר. רצתי ברחובות במהירות מחפשת מחסה תחת עצים ומבנים שונים בדרך. לבסוף נכנסתי לבית הקפה רטובה לגמרי. ניגבתי את נעלי על שטיח שהונח בכניסה ובחרתי בשולחן קרוב לאח.

הזמנתי קפה וניל ופרוסה מעוגת שוקולד עם תותים. הבטתי באש שבערה באח ויצרה צורות שונות המלצרית הגיעה עם הקפה והעוגה במהירות אמרתי לה תודה והתחלתי לאכול. כמות האנשים במקום הייתה גדולה כמו בפעם הקודמת ופסנתרן ניגן מוזיקת ג'אז נעימה. החלטתי ליהנות מהעוגה לאט ולהעביר את הזמן במקום המדהים הזה. כשגמרתי את הקפה הזמנתי כוס נוספת. כול מה שרציתי באותו רגע זה להישאר שם ליד האח לאכול עוגות טעימות ולהקשיב למוזיקה.

צלצול פלאפון קטע את אותה תחושת רוגע בפתאומיות. השם של סול הופיע על המסך הקטן. חיכיתי מספר רגעים שהצלצול יפסק. אבל הוא לא נפסק, אנשים התחילו להסתכל סביבם מחפשים אחר אותו צלצול מעצבן. הרמתי את הטלפון ועניתי.

"מאי?" קולו של סול נשמע מרוחק ממני מרחק של שנות אור.

"סול...למה אתה מתקשר אלי?" שאלתי בהיסוס

"את אוהבת אותי?" הוא שאל. חשבתי על זה לרגע, לא ידעתי מה לענות לו.

"מאי את אוהבת אותי או לא?" הוא שאל בשנית.

"סול, אל תעשה את זה קשה יותר בבקשה. כול מה שהיה בינינו נגמר."  אמרתי וניתקתי את הטלפון.

הרגשתי שאני עומדת להתפוצץ, שילמתי ויצאתי במהירות מהקפה. סול המטומטם הזה. התיישבתי על ספסל רטוב, הגשם המשיך לרדת. תוך זמן קצר ההייתי רטובה כאילו שפכו עלי מים מדלי. ישבתי בחוץ בגשם בתקווה והוא ישטוף ממני את אותו הכאב אבל זה פשוט לא הועיל. מצאתי את עצמי לגמרי לבד באותו רגע.

איש לא נראה ברחוב מלבד אותו איש בחליפה שעמד שם גם אתמול. הוא ישב על כיסא מחוץ לבית הקפה תחת הגגון ודיבר בטלפון שלו. ואז ללא סיבה מיוחדת הוא הביט בי. ניסיתי להתחמק מאותו מבט ובחנתי את נעלי. הרגשתי איך מבטו סוקר אותי מלמעלה כלפי מטה. כשהפניתי את מבטי למעלה הוא עמד לצידי והחזיק במטריה מעלי.

הוא היה גבר צעיר, עיניו אפורות וגדולות ופניו נאות. הוא לבש חליפה אפורה ואלגנטית במיוחד הוא נראה בה כמו איש עסקים צעיר ומצליח. שערו השחור והחלק הגיע עד לאוזניו ופוני ארוך כיסה מחצית ממצחו הלבן. הוא היה גבוהה ורזה, הוא הושיט אלי יד דקה ולבנה בעלת אצבעות ארוכות. אחזתי בידו וקמתי.

ההייתי מותשת וקפאתי מקור. נתתי לו להוביל אותי חזרה לתוך בית הקפה. הוא גרר אותי בין השולחנות כשאני מרטיבה ומלכלכת בבוץ את הרצפה המצוחצחת. כמה מעובדי המקום זעפו את פניהם והתחילו מייד במבצע ניקיון יסודי. הוא המשיך להוביל אותי בין השולחנות ולקח אותי למאין חדר פנימי. זה היה חדר גדול ובו שולחן אחד, מנורה מפוארת קישטה את התקרה וסביב השולחן הייתה ספה נוחה במיוחד. החדר הזה לפי המראה שלו נועד כנראה ללקוחות VIP.

הוא הושיב אותי על הספה ויצא מהחדר. בהיתי באוויר בבלבול ולא הצלחתי להבין מדוע הוא השאיר אותי פה. הוא חזר תוך כמה דקות עם מגבת הוא נעל אחריו את הדלת והושיט לי את המגבת. ניגבתי את שערי ממלמלת לו תודה. ואז הוא התיישב לידי ואחז בידי. תחושת הבלבול שלי רק גברה. הוא התחיל להתיר את הכפתורים של מעילי אחד אחרי השני. כול מה שעשיתי זה להביט בו עושה את מה שהוא לא ניסה לעשות, כאילו עשה זאת למישהי אחרת ואני רק מביטה בתנועותיו החלקות מהצד.