ה-מגירה שלי

"האדון סול מתבקש להגיע למשרד בבקשה"

ההודעה הזאת חזרה על עצמה בפעם הרביעית בדקה האחרונה, בזבוז זמן חשבתי לעצמי. כמובן ששמעתי את ההודעה המטופשת אך האם נראה לו שאפשר לעלות בסביבות ה100 קומות תוך פחות מדקה כשהמעלית לא טורחת להגיע לקומה השנייה? התייאשתי מלעמוד ולחכות למעלית ופניתי למסדרון צדדי, עולה בחדר המדרגות החשוך והמאובק בחוסר חשק.

אחרי רבע שעה הרגשתי שאני לא יכול לעלות יותר ויצאתי אל רחבה גדולה שהייתה בקומה 23. זאת הייתה קומה שזהה כמובן לכול שאר הקומות שיש בכול בניין משרדים מפואר. עובדים עסוקים של החברה לבושים בחליפות יקרות מסתובבים עם ערמת ניירת מחדר לחדר ונראים עסוקים למדי. במרכז הרחבה עומדת מזרקת מים מספר אנשים עומדים ומביטים סביבם בהתפעלות, אלו המבקרים הרגילים במקום, אנשים שמעוניינים בפלאפונים, כתבים, אנשים מפורסמים וגם כמה תיירים שסתם רצו לעלות למעלה ולבהות בנוף האינסופי שנשקף מהבניין הגבוה ביותר בעיר הזאת.

לא שבניין משרדים הוא מקום תיירות כזה מושך, אבל לבניין זה הגיעו מאות ואולי אלפי תיירים כדי לעלות  לקומה ה 93 של הבניין, לעמוד ולראות את העיר. אף אחד לא אסר עליהם לעשות זאת אך עם זאת, אנשי החברה ראו בהם מטרד- בעיקר אלא שהיו הולכים לאיבוד והיה צריך להראות להם את הדרך החוצה. חזרתי אל המעליות וחיכיתי מספר דקות שמעלית תעצור. אבל היא החליטה קודם לרדת לקומה הראשונה משום מה.

"סול אם אתה לא בא מיד אני אשבור לך את כול העצמות בגוף!!!"

הקול שלו נשמע עצבני יותר ויותר ככול שההודעה חזרה יותר פעמים. צמרמורת עברה בגופי כשאני חוזר לחדר המדרגות המאובק ורץ בשיא המהירות למעלה.

הגעתי למעלה מתנשף ורצתי במסדרונות עד שהגעתי למשרד שלו. דפקתי על הדלת, לא הייתה תשובה אז פתחתי אותה לאט ובחשש. האדון לורנס, אבא שלי, לא היה שם. אחרי שטרחתי לעלות 92 קומות ברגל כשכול רגע הוא צועק עלי שאני אגיע, אנשים הביטו בי וצחקו עלי, והוא איננו. התיישבתי בעצבים בכיסא בצד ואז מצאתי פתק שהוא כתב לי מונח על השולחן.

"לא הגעת, יותר לא אחכה לך. בניגוד אליך אני צריך לעבוד ולהרוויח כסף.

אל תחזור לבית."

קרעתי את הפתק בעצבים וירדתי שוב במדרגות למטה. הוא אדם כול כך מטומטם, זה בלתי נסבל! ירדתי במהירות לקומה הראשונה יוצא בעצבים מן הבניין המטופש שלו. הוא חושב שהוא ראש הממשלה. הוא בסך הכול מנהל חברת פלאפונים מטופשת. למה שאני אחזור לבית? הוא בכלל לא שם לב שאני לא נמצא שם במשך שבועות רצוף, מפתיע שהוא זוכר את השם שלי.

יצאתי החוצה וירדתי לחנייה הפרטית של המשרד מחפש את המרצדס השחורה שלי בין כול שאר המכוניות השחורות. אחרי כעשר דקות חיפושים מצאתי את המכונית שלי. נסעתי למרכז העיר ונכנסתי לאחד הברים הגדולים כדי לשתות ולשכוח את האדם הארור הזה.

*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*

הוא הביט בי בעיניו האפורות במשך זמן רב ואחרי זה הניח את המעיל הספוג מים על אחד הכיסאות, מים מהמעיל טפטפו על הרצפה הנקייה ויצרו שלולית ענקית.

"זה בסדר." הוא אמר.

אני רק הנהנתי והבטתי איך אצבעותיו הארוכות נשלחות לעברי. הוא חיבק אותי החליפה היקרה שלו נרטבת מהשער שלי. הלב שלי החסיר פעימה כשהוא מצמיד את שפתיו לשלי. באותו רגע לא ידעתי מה לעשות פשוט נתתי לו לנשק אותי ככה ולשכוח מסול, לשכוח מהכול.

לבסוף הוא הפסיק. הבטתי בו זמן מה ולבסוף החלטתי לדבר.

"מי אתה?" שאלתי אותו.

"אני אדוארד," הוא השיב.

"למה אתה עושה את זה?"

"עושה את מה?"

הבטתי בו מנסה למצוא את המילים כדי להסביר לו שאנשים בדרך כלל לא מתנשקים עם אדם שהם לא יודעים אפילו את שמו אבל וויתרתי.

"אני רק רוצה להכיר אותך, את באה לפה כבר יומיים רצוף עם מצב רוח די רע. כול מה שאני רוצה זה לדעת מדוע." הוא אמר בשקט.

"למה זה בכלל אכפת לך?" שאלתי, הוא הרהר זמן מה.

"כי אני לא אוהב לראות נערות יפות כול כך נפגעות," הוא לחש. "בעיקר לא בגלל אהבה, אני בעצמי מבין את הרגשתך משום שאיני יכול אפילו להיות קרוב לאדם שאותו אני אוהב."

"מאיפה אתה יודע את זה?" שאלתי בכעס

"אני יודע הכול מתוקה." הוא אמר וגיחך

הוא מזג לעצמו כוס יין והציע גם לי, סירבתי בנימוס בטענה שאני לא שותה.

אחרי זה הוא סיפר לי על עצמו ומשום מה המשכנו לדבר הרבה זמן, כשאני שופכת לו את כול מה שעבר עלי. את כול מה שקרה לי בתקופה האחרונה. הוא רק מחבק אותי שוב ואני עוצמת את עיניי ונרדמת על הכתף שלו.

*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*

אני נכנס חזרה לבית שלא ההייתי בו זמן רב ההורים יושבים בסלון ורואים חדשות. אני מעמיד פנים שאיני שם לב אליהם ועולה לקומה השלישית, פונה ימינה ונכנס לחדר שלי. אני מדליק את האור, המנורה הגדולה מאירה על החדר הגדול. כשאני עומד מול המראה אני בוחן את פני החיוורות ולבסוף מתייאש.

 אני מוריד את העניבה ופושט את תלבושת האוניברסיטה. מגע האוויר על הגופי מעביר הרגשה נפלאה. לבסוף אני לובש ג'ינס קרוע וחוצה לבנה צמודה. אני ניגש לגיטרה החשמלית ומפעיל את המגבר. האצבעות שלי רצות על המייתרים כשאני מזמזם מנגינה חדשה. אני נסחף לרגע עם הנגינה כשהדלת נפתחת בפראות.

האדון לורנס עומד בפתח הדלת. הוא לבוש בקפידה שערו השחור מוברש לאחור. על פניו מבט רצחני במיוחד. ללא הזהרה הוא מסתער עלי ומפיל אותי על הרצפה.

"חסר תועלת! כול היום עושה את הרעש הזה! מבלה במועדונים במקום ללמוד!" הוא התחיל לצרוח היד שלו מצמידה את ראשי בכוח לרצפה. אני מנסה להשתחרר מהאחיזה שלו ולקום אך כול זה לשווא.

 "אתה צריך לנהל את החברה בעתיד ולא להתעסק בכול הזבל הזה!" הוא המשיך לצעוק. המוח שלי נעשה אטום לגמרי. ידעתי שאם הוא ישמע אותי מנגן הוא ישתולל. מצד שני בכול הזמן שלא ההייתי בבית הוא לא טרח להפטר מהכלים שלי. הוא חיכה שאני אחזור, הוא חיכה שאני אנגן כדי שהוא יוכל להוציא עלי את העצבים שלו. כמה עלוב.

"אני לא רוצה את החברה המטופשת שלך!" עניתי לו בעצבים. "חברה מטופשת של פלאפונים מטופשים שקונים אנשים מטופשים! אני לא מעוניין בה ולא משנה מה תעשה!"

הרגשתי את המשקל שלו על היד שלי.

"תגיד את זה שוב." הוא אמר בקול ארסי.

"אני הולך ללמוד מוזיקה ולא משנה מה תעשה, לא רוצה לנהל איתך את העסק המלוכלך שלך!!!"

הוא תפס את היד שלי מסובב אותה בפראות, כאב חד עבר בכול גופי כשאני מרגיש קולות נקישה חזקים. אני לא משמיע ציוץ, אני לא אתן לו ליהנות מכול זה.

"אתה סול לורנס! ואתה תמשיך את העסק המשפחתי שלנו, זאת לא אפשרות בחירה שלך אלא חובתך היחידה! אני גידלתי אותך ונתתי לך הכול, ואתה רק אפס שלא מעריך כלום!"

"אתה לא אבא שלי. מעולם לא הבאת לי דבר וחצי דבר, מדוע אני צריך לעבוד בשבילך?" עניתי לו באותה מידת ארסיות מנסה להסתיר את הכאב שעבר בכול הגוף שלי.

לא עבר רגע אחד והרגשתי דקירה חדה בגב. הוא החזיק בידו את החגורה של מכנסיו והצליף בי שוב. התחושה הייתה דומה למכת חשמל, הרגשתי משותק לגמרי. הוא הרפה את האחיזה ממני והתחיל להסתובב כשהוא קורע את הפוסטרים מהקירות. הוא מעיף את הספרים התווים ומבלגן הכול הוא מכה בקלידי הפסנתר בפראות, הם נשברים ויוצאים ממקומם. לבסוף הוא מרים את הכינור האהוב עלי ושובר אותו לשניים. אין טעם לנסות לעצור אותו הוא כבר לא שם לב לדבר ממה שקורה מסביבו.

אמא שלי נכנסת לחדר ועוזרת לי לקום, היא מביטה בו במבט כועס כשדמעות זולגות מעייניה ועוזרת לי לרדת חזרה למטה. אני מרגיש רק כאב בכול גופי, הרגליים שלי רועדות ובקושי אני מסוגל לרדת במדרגות. אני יושב במטבח ושותה כוס מים  וכול מה שאני יכול לעשות זה לחכות שלא יישאר לו מה להרוס. כעבור רבע שעה הוא יורד בשקט ונכנס למטבח.

"תעוף מהבית הזה!" הוא צורח.

אני קם בשקט ומתכוון לעזוב.

"אל תפגע בו." אומרת אמא שלי בשקט.

"אל תתערבי בזה." הוא צורח עליה.

באותו רגע לא נותרת לי טיפת סבלנות, אני אוזר את כול האומץ שלי כשאני מחטיף לו את הסטירה הכי חזקה שאני יכול ומיד אחרי זה יוצא מן המקום שנקרא בית.

הגוף שלי פועם מכאב כשאני הולך לכיוון מרכז העיר אני מוצא סמטה חשוכה ולבסוף מתפרק שם. אני יושב על רצפת האספלט הלחה גל כאב ובחילה נוסף עובר בכול גופי. היד שלי מונח בצורה מוזרה וכשאני מנסה להזיז אותה היא איננה מתפקדת כמו שצריך. אני נאנח ומביט לשמיים מחוסרי הכוכבים, מדוע ההייתי צריך להתגרות בו?

*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*.*

התעוררתי בבוקר מוצאת את עצמי במיטה בחדר שאני לא מכירה, ניסיתי להיזכר איך הגעתי לפה אבל לא הצלחתי להיזכר. על השולחן בחדר האוכל הקטן היה מונח מכתב.

"יצאתי לעבודה, את יכולה להישאר אצלי בבית כמה שבא לך. יש אוכל במקרר, קחי מה שתרצי. כשאת יוצאת תזרקי את המפתח לתוך תיבת הדואר, אוהב אדוארד."

הבטתי מסביב, זה היה בית לא גדול ולא קטן. מעוצב בפשטות ונראה שהוא גר בו לבדו. הפלאפון שלי השמיע צפצוף של הודעה. פתחתי את המכסה ומצאתי 30 הודעות ו5 שיחות. קראתי את ההודעה האחרונה כשאני מנסה להבין מה קרה.

אני לוקחת את המפתח נועלת אחרי את הדלת וזורקת אותו לתוך תיבת הדואר כמו שהוא ביקש. אני מביטה מסביבי כשאני נמצאת בשכונה לא מוכרת. הלב שלי פועם בקצב מטורף. אני תופסת מונית משלמת לנהג ומבקשת ממנו שיסע לבית החולים שמחוץ לעיר כמה שיותר מהר. הוא מביט בפני המודאגות וללא שאלות מיותרות מתחיל לנסוע.

ההודעה מאמו מהדהדת בראש שלי ללא הפסקה באותה נסיעה שנמשכת נצח. 'סול נפצע...'