הינה עוד שבוע נגמר.
 הינה עוד בלוג חדש נפתח, דלת חדשה נפתחת.
דלת שמובילה אל התחלה חדשה, תקופה חדישה, מזהירה, כיפית...
או שפשוט, תקופה. 
כעת מתנגן לי משפט חמור וכואב, המשפט הנודע שכולם אמרו לי- "הכל בסדר."
משפט כל כך קשה, כל כך כואב... אף שקרי!
אם יודעים שהכל לא בסדר. שאנחנו בתקופה כל כך לא בסדר... מדוע אתם משקרים?!
אני משתדלת בכל כוחי להסתיר את רגשותיי,
היום שמעתי את אמי כועסת על סבתא שהיא אמרה שהכל בסדר למרות שלא,
על כך שדודי אמר שהכל בסדר והכל לא...
שכל עוד משהו מעסיק אותי, אצלי... הכל בסדר. מה שהם לא יודעים זה, שכמובן... הכל לא.

 אני מביטה אחורה, על העבר... הכל נראה לי כל כך מהיר, כל כך לא הוגן...
הילדות פורחת מאיתנו במהירות, ואם זאת... היא נראת לי כל כך נעימה,
כל כך אהובה.
זמנים טובים, זמנים עברו. וככל שגדלים הכל רחוק יותר, בלתי אפשרי.
הייתי רוצה לעצור את הזמן בתקופה ההיא, שכל מה שקורה עכשיו לא יקרה, שהייתה דרך לעצור את זה, לשנות...
עכשיו כבר עבר עוד שבוע לחופש, ולא עשיתי כלום.  או שבעצם כן...
'ביליתי' בבית החולים. 
 מביטה מבעד לזכוכית החלון, הדמעות מציפות את עיניי וריח חריף של מנטה מערפל חושים, באפי... 
התמכרתי לריחות חריפים שכאלו, בזמן האחרון אני מסניפה את תכולת הבקבוקון הקטן וכל כך נהנת, זה פשוט מרגיע אותי.
טוב שיש משהו שמרגיע אותי. זה לפחות מעביר מעט את זמני, איכשהו...
ורק לפניי הסוף, ברצוני להזכיר דבר מה. זאת לא הפעם הראשונה שלי בישרא, 
וכן לא מזמן פתחתי בלוג ונטשתי אותו, הוא לא מצא חן בעיניי.. משום מה?  

אמ.. משעמם לי, אז אסיים את החפירות המענגות.
שלום ולהתראות. מקווה שנתראה גם בפוסט הבא.