בזמן האחרון קשה לי.

באמת שקשה לי.

התחלתי לחזור להיא, מה שנשבעתי לא לעשות שוב.

חזרתי לבולמוסים.

לאכילת ממתקים.

להרגשה רעה עם עצמי.

אבל אני לא רוצה את זה יותר.

רוצה להפסיק את זה.

כל פעם אני חושבת שאם רק אפסיק לחשוב על האוכל יהיה בסדר, אבל זה לא כך.

פתאום הבנתי שהבעיה היא לא האוכל אלא משהו אחר.

כאילו תחושת בדידות, חוסר שייכות, שיעמום,חוסר הנאה בחיים הם מה שגורמים לי ללכת למקרר ולבלוס.

וברגע שאני אפתור את הבעיה הזו בעצם תיפטר הבעיה עם האוכל.

כי כשטוב לי באמת אני מקפידה לאכול כמו שצריך ויותר מכל אני מאושרת.

אז השבועיים האחרונים קצת יצאתי מאיזון, אבל אני שואפת להפסיק עם האובבסיה הזאת בתקווה לנהל חיים נורמליים

כאלה שהאוכל הוא רק חלק שולי, ולא כל החיים עצמם.

הלוואי ואני יוכל לכתוב פוסט כזה יום אחד.

הלוואי.

חזרתי למקום ההוא.

למקום ההוא שהייתי בו לפני כמה חודשים.

לבנאדם שלא הפסיק לבחון את עצמו במראה, לאכול, להקיא, להיות אובססיבי.

חזרתי לשם.

נשבעתי שאני מפסיקה עם ההקאות ועכשיו פשוט חזרתי לזה.

ואני שונאת את זה.

שונאת לחזור למקום ההוא שהייתי.

כל כך רע לי שם, ואני לא יכולה לסבול את זה יותר.

לא רוצה להרגיש צורך להקיא, לא רוצה להיות אובססיבית בקשר לאוכל, לא רוצה להרגיש רע עם עצמי.

פשוט לא רוצה.

רוצה לחזור למי שהייתי לפני שבועיים בערך.

בנאדם שמח יותר, פחות אובססיבי למשקל.

אבל אני צריכה עזרה, צריכה שמישהו יעזור לי.

כי מה שבטוח, לאיפה שהייתי, אני לא רוצה לחזור.