גברת עוקץ.

בס"ד.

ראשית, אני מודעת לכל התגובות וההתנגדות מצד כמה אנשים שיקראו את זה, לכן אני מבקשת שתקראו עד הסוף ותנסו להבין מה אני כותבת פה.

שמי עדי, אני בת 16, מאשדוד, לומדת בכיתה י"א. זה יומיים שאני יושבת בבית.

המצב פה הוא לא משהו, באמת. אי אפשר לומר שאני חיה בצל האזעקות ולא מפחדת,גם אם כיפת ברזל (שהוכחה כיעילה) נמצאת בשטח. 

אז אני הולכת לישון, ומתעוררת בבהלה כשאזעקה מחרישת אוזניים מעירה אותי בפתאומיות...אני רצה בחדרי הבית להעיר את האחים ואת אמא,שגם הם עייפים ומבוהלים ויוצאים לחדר המדרגות. אבל זה עוד כלום, כן? הרגעים שאחרי זה...האזעקה נגמרת ואני עוד מספיקה להגניב חיוך שמשדר 'הכל בסדר' לשכנה מלמטה שעוטפת בידיה את הבת הקטנה שלה שרועדת מפחד בתוך ידיה. אנחנו אוליי 12 דיירים בקומה, אך אפשר לחוש את השקט על הבשר, הוא חודר. אנו מחכים בזעף...אני בטוחה שלכולם עוברת במוח באותה רגע המחשבה 'רק שזה לא יפול אצלינו, עלינו, רק שנהיה בסדר'. הרעש של הטיל לא מדלג מעלינו, מעין רעש של מטוס מגשש בעננים...לפעמים הבום מגיע אחרי דקות...אבל הוא מגיע בסופו של דבר. בום...לקטע המלא...