בעזרת המלך הקדוש.

כו' כסלו התשע"ה

כאלו שסוחפות אותנו למקומות רחוקים.

עמוקים וכואבים יותר.

להסחף איתם כמה שיותר רחוק.

להרפות.

שקיעה בתוך ים של כאב.

להעלם, להשבר, להרוס, לבנות, להיבנות להיוולד.

האושר תלוי בנו. אם רק אפשר היה לאחוז בו.

דמעות שנהפכו לים של שמחה מתאדות מחדש.

ושוב, ים של דמעות.

אטימות.

עיניים שקרניות. היא מצליחה אפילו דרכן לשקר. 

והגעגוע היפה הזה עם הניגון המיוחד. שהיא אף פעם לא באמת שמעה. 

וההבנה שזהו.

הן יפגשו בקרוב כמו פעם. והיא תספר לה הכל..

על העיניים השקרניות, על פעימות האלו שמכאיבות לה ועל ההבנה. 

ההבנה שעל טעויות משלמים. 

לכתוב ולמחוק.

וכל הכאב הזה שמצטבר בדיוק במרכז הגוף.

מחכה שהלב הזה שלא מפסיק להרגיש פשוט יעצור. 

והידיעה שהכאב הזה יש לו הורים.  

ואם אלוהים היפה הזה לא היה באמת קיים זה היה נעלם. 

אבל הוא מחבר אותה לכאב.

ועד שהלב ההוא שלא מפסיק להרגיש יעצור.

זה ישאר ככה. היא תכתוב ותמחוק.

לשחרר את כל האחיזות.

ולפרוש כנפיים, מעלה מעלה..

יט' כסלו התשע"ו

זה כיאילו מקרי, אבל זה לא.
כמעט שנה אחרי אני מגיעה לכאן, שוב, למקום הקטן שלי..
עוד קשה לי קצת לכתוב, מרגישה כמו ילדה שלא זוכרת איך רוכבים על אופניים.
פותחת את הטיוטה האחרונה ומחדשת אותה,
קוראת ואני זוכרת במדוייק, אבל זה לא כואב לי כבר..
שיחררתי את האחיזות, פרשתי כנפיים.

תודה אבא. תודה שלא וויתרת עלי. 

הסופות עברו.