הַנְשָׁמָה מִילּוּלִית

ושוב אני רודפת אחר כרטיס האשראי, תעודת הזהות והרישיון, הפעם בתוספת הפלאפון, שאלו מחיר סימלי שעליי לשלם אינספור פעמים בעודי סומכת על כל הבריות. משכנעת עצמי שכל אלו המטלטלים אינם אלא תנאי נוחות ותו לא, אין אני תלויה בחפצים ואינני מפתחת רגשות להנ"ל. כולה חפצים, באים והולכים. כמו הכסף מכיסי, שגם הוא לוקה בחסר. אני מנהלת עצמי לא נכון. שעה של תיקונים ודרשות עד שאיישב דעתי.

"זכרתי לך חסד, נעורייך

אהבת כלולותייך

לכתך אחרי במדבר

בארץ לא זרועה"

יש לי את כל היום. את כל הזמן שבעולם. כל שעה היא נצחית ואני שוכבת במיטה כבר מאתמול בלילה. הבטחתי לעצמי מנוחה והרי היא פרוסה לפני, על אף הראש העמוס בראציונל שאכן יש מה לעשות. שמש של אחר הצהריים בחוץ וכמו לשתו בירה בצהריי היום, אני גמורה כולי מצונפת בין הסדינים נותנת לכל מחשבה את מקומה הראוי, מתעמקת ומנתחת דברי הבל. לא יודעת מה יהיה מחר, לא מנסה לחשוב על שבוע הבא. אני עמוק ברגע.

היה לי סיפור השבוע, מסוג הסיפורים שמספרים לנכדים אחרי שנים עברו, ואני חושבת שאולי הגזמתי עם כל עניין הרומנטיקה הזה מאחר ועד שהשגתי את השם והמספר הנכספים של הפלוני הנקרה בדרכי הזה אינו עונה וגם לא משיב לשיחות. וגם מסתמן שהוא תפוס, אם להסתמך על נתוניי פייסבוק לא רשמיים. וכל אלו ממחישים טענה לא מבוטלת שהיני לוקה בשיגעון מסויים. אני כופה על עצמי להיות רצויה בכל סיטואציה. וזה עובד לי נהדר רוב הפעמים.

בגיל 21, אני מתחילה לבקש מההורים את האוטו.