| 12/2009
פרק ראשון-סיפור ט"ה. לחיות את הרגע.
התגובות יישארו סגורות לעת עתה. ♥ פרק ראשון.
הרגשתי את הצמרמורת עוברת בגופי במהרה, מחממת חלקים קרים ולהיפך. היא הייתה כל-כך נעימה ומרגיעה, מכניסה אותי למעין בועה למשך כמה רגעים. עצמתי את עיניי כדיי להתמכר לתחושה, נשכתי את שפתיי בעדינות והוצאתי אנחה כבדה. ההרגשה הזאת הייתה-אחרת, בלתי רגילה. לעבור על החוקים ועם זאת להרגיש הכי טוב בעולם. הראש צעק שאסור ושאפסיק אבל היה תורו של הגוף להחליט הפעם. והוא הכריע.
האבקה הלבנה שנותרה התפזרה על רצפת חדר האמבטיה, ועליה נפלה השקית השקופה עם השם המפחיד מכל. שם הסם.
*תחילת פלשבק*
"אני.." החל הבחור לומר.
"לא"הבטתי אל השמיים הכהים "בבקשה לא" התחננתי לרגע.
הקור החל לעטוף את עורי, משאיר עקבות של עור ברווז מאחורי. נראה היה שהג'קט בעל הבד הדקיק לא הייתה החלטה טובה לאותו הערב הקר. עצמתי את עיניי מנסה לעצור משיניי לנקוש מקור.
"אני חייב ללכת" אמר.
"אז לך, פשוט לך כבר. גם ככה אין לך מה לחפש אצלי יותר" סיננתי בכעס מבין שיניי. הבחור עמד לרגע המום. "מה? כבר הספקת לדפוק אותי! ברור שאין לך מה לחפש אצלי יותר, ואתה 'חייב ללכת'" עצרתי את הדמעות לפניי שאלה הספיק לרדת.
"אני מצטער" הוא רכן לעברי.
"עזוב"
*סוף פלשבק*
*תחילת פלשבק*
"תן לי את זה" מילמלתי בכעס.
"את יודעת איך להשתמש?" שאל הבחור הגדל והמפחיד.
"כ-ן" שיקרתי, וקיוויתי שהוא לא יראה זאת על פניי.
*סוף פלשבק*
הרגשתי את אישוניי מתרחבים במהירות. הידיים התקררו והפכו להיות לחות יותר, מזיעות. גופי רעד במהרה, הרגשתי איך עיניי מתמלאות בריבועים שחורים ואיך אני מתרחקת מהאור. בלעתי את רוקי במאמץ רב, ממשיכה לאבד את התחושה מהגוף.
שמעתי מישהו קורא בשמי אבל לא יכולתי להבין מי זה, שכחתי למי שייך הקול הזה. פתחתי את פי מעט ושקעתי בשינה.
***
משהו הפריע לעיניי, עבר עליהן במהירות. דפיקות חמות שביקשו בנעימות שאפתח את עיניי. אך לא רציתי-היה לי מספיק טוב בעיניים עצומות, מתעלמת מכל הזמן האחרון הקשה שעברתי. כל הזמן הזה שהלכתי ודיברתי עם אנשים כאילו הכל בסדר כשבעצם הלב שלי כבר מזמן מת, ואני רק מחכה להזדמנות הראשונה למצוא את עצמי בשדה מרוחק ורק לצרוח, לצרוח עד שהכל ייצא החוצה. צרחות המלוות בבכי ובכאב. הלוואי ויכלותי לשכוח הכל.
פקחתי את עיניי, המעבר המהיר בין החושך לאור גרם לי לסגור את עיניי במהירות.
זיהיתי את המקום, הייתי בחדרי, ראיתי אותו יושב לידי.
"ל-למה א-תה פה?" אמרתי בקושי.
"למה עשית את זה?" שאל בקול מת, חלוש וצרוד.
הבטתי כמה שניות בנקודה מרוחקת ודימיונית שצויירה במוחי על התקרה ונשמתי נשימה עמוקה. "חשבתי שאתה צריך ללכת" השבתי לו באותו הקול המת.
"הטיסה התעכבה, באתי להגיד שלום" הוא הביט בי בעיניו המדהימות והממיסות. הן היו כאובות, אך זה היה רק עוד שקר.
"אז..שלום" בלעתי את רוקי.
"את בטוחה שאת רוצה שככה זה ייגמר?" הוא שאל.
"אתה בחרת בדרך הזו"
"דני..אני תמיד אוהב אותך" הוא לחש.
"אל תקרא לי ככה" לחשתי בקול שבור.
ראיתי איך הוא עוזב, ואיתו? אני.
שלוש שנים מאוחר יותר.
"דני איפה את?" שמעתי את חברתי הטובה צורחת דרך הטלפון.
"אני בדרך" אמרתי תוך כדיי הריצה בין האנשים וטחיבת הקוראסון לפה שלי. הדבר הראשון שהספקתי להכניס לפה מאז שהתעוררתי.
"שוב לא הספקת לאכול?" היא ציחקקה בצחוקה המזמר.
"היי, זאת לא אני. השעון לא צילצל" אמרתי בחיוך ממהרת אל הבניין הגבוה שעליו התנוסס שם המקום באותיות גדולות "יוניברסל רקורדס".
"רק שתדעי שכריס כועס עלייך" היא ציחקקה תוך כדיי הריצה שלי אל המעלית.
"אוח. אני יודעת שאלה הצילומים הראשונים שלנו ושאני טיפה מאחרת אבל שייקח רגיעון. כולה עשרים דקות" גילגתי את עיניי. "אני במעלית, כבר שם. לאב יה" אמרתי וסגרתי את הטלפון.
הבטתי המראה, ושוב נזכרתי בו. הפעם זה לא הכאיב לי כמו פעם. הבטתי ובחנתי עד כמה השתנתי בגללו.
שערי הבלונדיני והמתולתל היה כעת שיער שחור מוחלק עם פסים, במקום העיניים הכחולות שכל-כך 'אהב' התחלתי לשים עדשות ירוקות. את כל סיגנון הבגדים החופשיים החלפתי בג'ינסים בעליי שם עולמי וקפוצ'ונים צבעוניים ומקושקשים. הייתי אחרת.
המעלית נפתחה ואני רצתי אל עבר משרדו של כריס.
"עשרים ושלוש דקות וחמש עשרה שניות איחור" אמר כריס.
"Take it easy" אמרתי מתנשפת.
"הצילומים הראשונים שלכן מתחילים היום, הדיסק יוצא לשוק מחר ואת אומרת לי להירגע?" אמר כריס בדרמטיות.
כריס אומנם היה האבא, האמא, האחות, הסבתא וכל המשפחה הדואגת שלנו בכל מה שנוגע בקריירה שלנו, אבל, מדיי פעם הרגשתי שהוא יותר מדיי דרמה-קווין.
"שנתיים של השקעה בכן, מהקרשים אספתי אתכן. למרות שבלי יכולת הכתיבה שלך לא היינו מגיעים רחוק" כריס שלח מבט אליי. "אבל עם כל האיחורים שלך דניאל, לא נגיע רחוק".
"אני מצטערת כריס, פעם אחרונה בייב" שלחתי אליו חיוך מתחנן.
"טוב, אני אסביר לכן מה לוח הזמנים שלכן לשבוע הקרוב" הוא הצביע על הכיסא הקרוב והבנתי שזה הרמז שלי לשבת.
"בעוד שעה יהיו לכן צילומים למגזין People וראיון קטן" הוא חייך לעצמו.
"כריס, לא אמרת לנו שיהיה ראיון!" זעקה חברתי שישבה לצידי.
"ליה, תירגעי בבקשה" אמר כריס "בראיון יישאלו כל מיני שאלות על איך התחלתן, איך אתן מרגישות ובלה-בלה. אתן בנות ויש לכן אינסטינקטים לענות על זה כמו שצריך" הא אמר במהירות "אני סומך עלייכן" הוסיף.
התחלתי לשחק עם אצבעותיי, לשמוע את כריס חופר על הבוקר לא היה אחד מהתחביבים שלי.
"מחר השקת הדיסק, בערב אתן הולכות לטקס של פרסיי המוזיקה לעודד את הזמרים והלהקות וכמובן לספר על הדיסק ולהעלות את המודעות אלייכן. אחריי שבוע נתחיל בסיבוב הופעות קטן, פה. נראה איך יילך במכירת הדיסקים" אמר במהירות.
"כמה עבודה" אמרתי ונאנחתי קלות.
"אגב, אני מקווה שיש לך רעיונות לשירים חדשים" אמר כריס ובעיניו הופיעו ניצוצות תקווה.
"היי, אני לא מכונת שירים. אני כותבת כשיוצא" אמרתי במעין כעס.
"זאת אומרת כשהיא ממש מבואסת" אמרה ליה.
כריס המשיך לדבר על התוכניות ואני המשכתי להתרכז בדברים לא ברורים. נזכרתי מתיי התחלתי לכתוב.
לפניי שנתיים וחצי, קצת אחריי שהתחלתי סוף-סוף לזוז ולקלוט מה אני עושה כי לפניי כן רק רציתי למות. ליה היא היחידה שטיפלה בי, למרות שגם היא מדיי פעם כמעט והתייאשה. בחודש הראשון בכלל לא הסכמתי לקום מהמיטה, אכלתי רק פעם אחת ביום. ליה אמרה לי שהייתי נוהגת לצרוח מתוך שינה. כמה חודשים לאחר מכן התחלתי לפרוק הכל על דפים, כל מיני שירבוטים לא ברורים במקומות שונים של הדפים הפכו לשירים אט-אט. מדיי פעם שירים טובים נזרקו לפח, כי הם הכילו יותר מדיי. יותר מדיי זיכרונות.
"דניאל!" שמעתי את כריס קורא בשמי.
"מה?" שאלתי.
"יאללה, עופו לצילומים" חייך.
"תודה כריס" חייכתי.
'זוהי תחילה של חיים חדשים' חשבתי.
הכירו את הדמויות (עד כה)- דניאל (דני)-בת 18.  ליה (לי)-בת 18. כריס הוא רק אמרגן. תדמיינו בנאדם זקן בן 35 שנראה מאגניב XD חח..אני אחפש תמונה כבר. -ספויילרים--"אני ביל" הוא הביט בעיניים שהיו כל-כך מוכרות לה.
-"דני, אנחנו באות איתם לאפטר פארטי?" חייכה ליה בחיוך שובב.
-"טום! אמרתי לא!"
-"קשה לי לנשום כשאני לידך"
-"אני כל-כך שונאת אותו!"
♥ רוני.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
