אני מוזרה... אני יודעת שאני מוזרה, אני לא מכחישה את זה פה.

אני גם לא מאלה שמנסות להיות מוזרות כי הן חושבות שזה מיוחד, אני מוזרה גם בלי להתכוון, גם כשאני מנסה להיות נורמלית- אני מוזרה.

אני הולכת מוזר, ומדברת מוזר, והקול שלי מוזר ומעצבן. אני חושבת מוזר, ורואה דברים מזווית מוזרה שאף אחד לא ראה לפני.

החברות שלי תמיד מזכירות לי כמה אני מוזרה כשהן צוחקות על המוזרות שלי ובגלל זה ניסיתי כל כך הרבה זמן לנטרל את זה, כי למרות שאני יודעת שזה בא ברוח טובה זה פוגע קצת בכל פעם.

כל כך הרבה זמן ניסיתי להיות רגילה, כמו כולם, ללכת ברגליים ישרות (כי מאז הבלט אני תמיד בעמידה שנייה), לחשוב כמו כולם (כי אם לא אף אחד לא מבין את הרעיונות שלי), להוריד את הדציבלים של הקול שלי (כי החברות שלי תמיד מתלוננות למרות שאני לא מבינה בכלל על מה הן מדברות).

אני אף פעם לא הצלחתי להיות רגילה, וגם כשניסיתי ככל יכולתי תמיד מצאו עוד משהו מוזר אצלי, אף פעם לא נורמלית לחלוטין.

כבר שנים אני מנסה להיות נורמלית, אבל לא עוד!

לפני כמה ימים אמא שלי החליטה להוציא את כל האלבומי תמונות מימים ימימה וזה הזכיר לי שמאז ומעולם הייתי מוזרה. תמיד בשיעור שירה בכתה א' כולם היו רוקדים לפי המילים של השירים (כן כן, אני זוכר איך הייתי קטן :P, אל תכחישו שגם אתם עשיתם את זה) ורק אני רקדתי בתנועות חסרות משמעות לגמרי. כל הבנות היו משחקות בבובות ואני הייתי מתפסת על עצים.

זה תמיד היה ככה וכשהייתי קטנה זה כל כך לא הפריע לי, אז למה זה כל כך מפריע לי עכשיו?

אני מתגעגעת לימים האלה שלא היה אכפת לי מה אנשים חושבים עלי, הייתי שמחה יותר, יפה יותר בגלל האושר שלי. תמיד אמרו לי שכשאנשים שמחים הם נראים יפים יותר ובריאים יותר, אולי בגלל זה אני לא אוהבת את איך שאני נראית.

אני החלטתי שלא עוד! אני לא הולכת להשתנות בגלל תלונות קטנוניות של האנשים סביבי. נמאס לי להתאים את עצמי לדרישות של אחרים. אני אוהבת את המוזרויות שלי, את זה שיש לי חוש הומור מעוות, זה מה שהופך אותי לעצמי.

I made my mind!