איך זה שלא משנה כמה אני אתאמץ, כמה אני אתאפר, כמה אני אתבשם. ולא משנה איזה אישיות מדהימה יש לי ואני יכולה להתגאות בה בראש מורם אחרי שנים מפרכות של עבודה וליטושים. ולא משנה איזה עיניים מדהימות יש לי וגם השעות הארוכות של פעילות גופנית. לא משנה שמזג האוויר הוא מושלם ומתאים בדיוק. לא משנה מה לעולם אבל ל-ע-ו-ל-ם לא יתחיל איתי מישהו שגם אני רוצה אותו!

לכל מקום שאני לא אלך ומה שאני לא אעשה לעולם לא יתחיל איתי הבחור הזה שמשך את העיניים שלי כשהגעתי לשם , לא!! יתחיל איתי תמיד זה שכשראיתי אותו חשבתי לעצמי ש"בדבר הזה אני לא אגע גם עם מקל חשמלי" .

אבל להגיד את האמת כמעט תמיד מתחילים איתי ואז החברות שלי לא מבינות איך זה שאין לי חבר ולמה אני תמיד בוכה שלא מתחילים איתי כי מהצד זה נראה דווקא שכן. אבל אם תעמדו במקומי ותסתכלו ישר קדימה תבינו על מה אני מדברת.

ת'אמת, זה לא כזה פייר להגיד את זה כי כן קרה שמי שרציתי בדיוק כן בא ויזם אבל הפעמים נדירות ובדרך כלל הן נגמרות בשברון לב , אכזבה, והלקאה עצמית ולעולם לעולם לא במערכת יחסים What so ever.

זה נראה לי קצת מגוחך שלבחורה בת 17 לא היה חבר רציני מעולם והנשיקה הראשונה (והיחידה אם מותר לי לציין) הייתה במקום הכי לא רומנטי עם הבחור הכי jackass בעולם (למרות שאותו כן רציתי. מה אני אעשה? לא כתוב לו חרא על המצח), ועם עשן של סיגריות מסביב כשאני עצמי לא מסוגלת לסבול את זה.

כבר אחרי הפעם השנייה (והאחרונה) שהתחיל איתי הבחור הנכון שאחרי שבוע כל כך כיפי  (ונטול נשיקות) ברח לגבעות מסיבה שעדיין לא ברורה לי בכלל הבנתי שאני תקועה במעגל סטוצים שטני ואני לא מוצאת את הדרך החוצה! (I want out!!).

מתברר שכל הדרכים שאני מכירה ללהתחיל עם בנים בעצם מאותתים להם שמה שאני רוצה זה סטוץ חסר משמעות, מאיפה בכלל למדתי לאותת ככה? יוצא שאני אפילו לא יודעת איזה מסרים אני מעבירה ולא רק שזה גורם לצד השני לחשוב דברים לא נאותים במיוחד זה גורם לי להרגיש כאילו אני בקרוסלת הבלבול מחזיקה כרטיס של שהייה אינסופית וחסרת רחמים .

לכל אלה שכן הולך להן והאנטנה הנשית שלהן לא עקומה ומרוסקת כמו שלי, אנא! עזרו לי! I need fucking help here!!

עד לפעם הבאה

וואוווו!! עוד פחות משעה אני יוצאת לשיעור שלפני טסט... אני כל כך לחוצה!!

אני לא מצליחה להרגיע את עצמי לא משנה כמה אני מנסה

אפילו שתיתי תה כדי להרגע- לא עבד בכלל סתם עשה לי כאב בטן נוראי

אני אומרת לעצמי כזה בלב "אני לוקחת את זה בגדול! בגדול אני לוקחת את זה!!". אני ידעת שאני נשמעת קצת קוקו אבל זה מאחד העם אחד (חחחחחחח) וזה קצת מרגיע אותי אבל בעיקר מצחיק

קיצר באלי לבכות כרגע מלחץ כי זה כבר הטסט הרביעי שלי ונמאס לי!  דיייי!!! כמה כבר אפשר ללמוד ולהכשל?!

אז זהו- אני לוקחת את זה בגדווולללל!!!!

עריכה 13:10

יואו!! הלך לי כל כך טובבבב!! אני כל כך מקווה שעברתי

עריכה 15:39

אז לא עברתי, שוב...

כמה פעמים צריך להכשל כדי שויתור יהיה לגיטימי?

נמאס לי להכשל, כל פעם, והכי גרוע שאני אפילו לא יודעת על מה נכשלתי, באמת שחשבתי שהלך לי מצויין!

טוב נו... נשקע בדיכאון

אני מוזרה... אני יודעת שאני מוזרה, אני לא מכחישה את זה פה.

אני גם לא מאלה שמנסות להיות מוזרות כי הן חושבות שזה מיוחד, אני מוזרה גם בלי להתכוון, גם כשאני מנסה להיות נורמלית- אני מוזרה.

אני הולכת מוזר, ומדברת מוזר, והקול שלי מוזר ומעצבן. אני חושבת מוזר, ורואה דברים מזווית מוזרה שאף אחד לא ראה לפני.

החברות שלי תמיד מזכירות לי כמה אני מוזרה כשהן צוחקות על המוזרות שלי ובגלל זה ניסיתי כל כך הרבה זמן לנטרל את זה, כי למרות שאני יודעת שזה בא ברוח טובה זה פוגע קצת בכל פעם.

כל כך הרבה זמן ניסיתי להיות רגילה, כמו כולם, ללכת ברגליים ישרות (כי מאז הבלט אני תמיד בעמידה שנייה), לחשוב כמו כולם (כי אם לא אף אחד לא מבין את הרעיונות שלי), להוריד את הדציבלים של הקול שלי (כי החברות שלי תמיד מתלוננות למרות שאני לא מבינה בכלל על מה הן מדברות).

אני אף פעם לא הצלחתי להיות רגילה, וגם כשניסיתי ככל יכולתי תמיד מצאו עוד משהו מוזר אצלי, אף פעם לא נורמלית לחלוטין.

כבר שנים אני מנסה להיות נורמלית, אבל לא עוד!

לפני כמה ימים אמא שלי החליטה להוציא את כל האלבומי תמונות מימים ימימה וזה הזכיר לי שמאז ומעולם הייתי מוזרה. תמיד בשיעור שירה בכתה א' כולם היו רוקדים לפי המילים של השירים (כן כן, אני זוכר איך הייתי קטן :P, אל תכחישו שגם אתם עשיתם את זה) ורק אני רקדתי בתנועות חסרות משמעות לגמרי. כל הבנות היו משחקות בבובות ואני הייתי מתפסת על עצים.

זה תמיד היה ככה וכשהייתי קטנה זה כל כך לא הפריע לי, אז למה זה כל כך מפריע לי עכשיו?

אני מתגעגעת לימים האלה שלא היה אכפת לי מה אנשים חושבים עלי, הייתי שמחה יותר, יפה יותר בגלל האושר שלי. תמיד אמרו לי שכשאנשים שמחים הם נראים יפים יותר ובריאים יותר, אולי בגלל זה אני לא אוהבת את איך שאני נראית.

אני החלטתי שלא עוד! אני לא הולכת להשתנות בגלל תלונות קטנוניות של האנשים סביבי. נמאס לי להתאים את עצמי לדרישות של אחרים. אני אוהבת את המוזרויות שלי, את זה שיש לי חוש הומור מעוות, זה מה שהופך אותי לעצמי.

I made my mind!