אני נכנסת לדירה מתיישבת על הספה ובוהה בטלוויזיה כבויה. בוהה שעתיים ו20 דקות עד שאני נרדמת. בבוקר אני קמה והצוואר תפוס ואני בוהה עוד שעה עד שאני מתחילה את היום. אני יוצאת לרחוב ועושה דברים שאנשים עושים. אני לא מסתכלת להם בעיניים ולא טורחת למרוח חיוך. אני קיימת. אני לא רוצה שתגעו בי ואני לא רוצה לגעת בכם. אני קיימת.

יום אחרי זה אני לא חוזרת לדירה. אני יושבת על ספספל ובוהה בבניין אפור ומשעמם. אני ממש כועסת שככה היה. אני ממש כועסת שככה עכשיו. אני לא רוצה שתראו אותי ואני לא רוצה לראות אתכם. הדלת בכניסה של הבניין חורקת וזה קצת מזכיר את החריקות של הלב שלי כשאתה מדבר ומנשק ואני רוצה שתלך. קצת כמו החריקות במוח כשאני מנסה לא להשתגע. 

אמרת שאתה מעריץ אותי. רציתי לירוק עלייך, אתה מגעיל אותי. רציתי ללכת רחוק ולבהות בטלוויזיה כבויה ולא לחשוב. לא לחשוב ולא לחרוק ולא להרגיש ולא לחרוק. אני שוכבת על מיטה ונשענת על הידיים מחזיקה את הראש והן נרדמות לי ואין תחושה. אין תחושה כמו באותם רגעים שהגוף לא קיים ורק הלב עצמו 50 קילו. 

אני לא רוצה לחזור לבקש. אני לא רוצה לבקש. עכשיו אני כועסת.