"יש לך עט?"

"כן, שנייה"

אחרי שכתבת בי תחושות, כתבת בקיר מילים יפות.

כתבת שאני כמו הקצף בגלים, כנף הנשרים, הפרח בין עלים, ועוד כמה מילים.

כתבת שאתה רוצה לומר לי שאיננך בורח, כי בסה"כ אתה איתי פורח.

עברו שלושה חודשים וברחת, ברחת כמו מאש, ונבלת, נבלת כמו מת. והתבלבלת, התבלבלת מאוד, האשמת אותי, ואני נתתי הכול, גם את מה שלא רציתי. נתתי. מי ידע שתברח. מי ידע שתשאיר אותי ככה ריקה. כמו המילים היפות-ריקות האלה שלך. אף פעם לא האמנת שהן באמת בשבילי. לא הרגשתי פרח בין עלים וגם לא קצף בגלים, ולא הצלחתי לשמור לך כמה רגעים, כמו שכתבת-ביקשת על הקיר.

עברה כמעט חצי שנה. אתמול עליתי לקומה הרביעית במדרגות חירום.

14/1/15

חרוט על הקיר

ומתחת כתוב לו

שיר

שלוש בתים לערך,

באמצע הדיו נגמר

וכשלא הספקת לסיים

חרטת את מה שנשאר.

וזה עדיין שם, מילים של לפני חצי שנה נחות בשקט על הקיר, כאילו לא התהפך העולם מאז. כאילו לא לקחת את כול האותיות וזרקת לי בפנים.

אבל שתדע, דניאל, שאתמול עליתי לשם עם מישהו אחר. הוא לא חרט לי שיר על הקיר אבל הוא גם לא חרט לי פצעים בלב.