jenny-זה מה יש

משהו מתרחש אצלי.

הימים עוברים ואני לא ממש מספיקה לנצל אותם.

עוד לא התחיל השבוע וכבר יום שלישי וזה עוד מעט סופ"ש.

אני לא יודעת למה אבל כשעובדים ועסוקים כל הזמן

יש תמיד זמן להכל ומספיקים לעשות מליוני דברים,

ואילו עכשיו אני בבית,

זה לא שאני לא עושה כלום  אני עושה כל מה שצריך,

אבל קובעת לקפה עם חברה,

עוזרת לשכן החביב עם המחשב שלו,

עושה בייביסיטר לכל מי שמבקש.

שליחויות להורים,

קניות עם השוואת מחירים....

ונראה לי שמכל העיסוקים סביב

אני קצת שוכחת שאני לא כל כך בחופש,

ואני לא דואגת לעצמי מספיק.

וגם לא משקיעה 100% במציאת עבודה

(שזה כשלעצמו עבודה מאוד קשה ומתישה)

מי שבטוח מרויח מהעניין זה הילדים וקצת הבית,

כיף להם שאמא מקבלת אותם (ואת מצב הרוח שלבם)

כשהם חוזרים,

" פנויה להובלות" לכל החברים והסידורים.

וגם הרבה פחות לחוצה ודואגת

כי הכל תחת שליטה.

כל המצב גורם לי גם להרהר שלסבתותי היה יותר קל כנראה,

ולא היה להן את הלחץ של לצאת לפרנס ומי ידאג לילדים.

מצד שני בארץ חייהם לא היו קלים ושתיהן עבדו.

האחת שהיתה מורה - עבדה כפועלת בבית חרושת לפלסטיק-

לפני שהסינים השתלטו עלינו.

והשניה תפרה בבית לכל הגברות שחשבו שאם הן משלמות לה אז היא סוג של משרתת

(היא ידעה להעמיד אותן על מקומן אבל זה שורט).

אז הגעתי למסקנה,

למחר תהיה "תוכנית עבודה" ואני אהיה בוסית נוקשה,

הבוקר יתחיל בחתימה בלשכה

ימשיך בסריקת כל המשרות החדשות,

אחר כך - שעתיים של בית,

קצת שיטוט בבלוגספרה

ארוחת צהריים - להכין, לאסוף מבית הספר,

להגיש ולשמוע את החבר'ה שחזרו מיום לימודים מפרך

בדיקת יש/אין שיעורים ונימנום צהריים

קפה אחה"צ עם אבא (שלי)

הסעה לחוגים....

אני צריכה להמשיך?

ככה נגמר לו יום בלי להרגיש... 

*כל הזכויות שמורות"....אני רק העתקתי..