*מתנצלת מראש על הדכאוניות- הנושא הזה לא יכול אלא לעורר את הרגשות האלו*
משפחה קטנה אנחנו.
כל בן דוד, אפילו מדרגה שניה נחשב.
התכוננו לחתונה של בת המשפחה.
החתונה היתה צריכה להיות ביום רביעי.
אחיה של הכלה , בחור בן 21.
חייל בסדיר, קיבל חופשה,
הגיע הביתה, קצה הארץ, נהריה,
מדד ולקח את הג'קט לחתונה.
יום חמישי אחרי הצהריים.
יום חמישי בערב,
החבר'ה צילצלו,
יום גשום קצת, לא סערה, סוף החורף, תחילת מרץ,
חמישה באוטו,
שלושה חיילים הנהג ואחיו הצעיר יותר של אחד החיילים.
הם גדלו יחד באותה שכונה.
יצאו למועדון ביגור, יציאה רגילה של צעירים.
בנסיעה, הרגל היתה רק קצת כבדה מידי על הדוושה,
והוא רק "קצת" לא היה מספיק מנוסה.
ה"קצת" הזה הספיק...
...הספיק כדי לערוך שלוש לוויות בבית קברות קטן ופסטורלי
לחוף הים בנהריה.
שלוש משפחות שחייהן כבר לא נראים אותו דבר.
בשלושה בינינים סמוכים בשכונה היו אהלים לניחום אבלים
החברים, הרבה מהם משותפים, עברו מאוהל לאוהל.
הנהג נשפט וכרגיל במקומותינו קיבל עונש מגוחך.
הצעיר שישב קדימה, אחיו נהרג.
ואצלנו-
למרות עצת הרבנים החתונה לא התקיימה
לא ביום רביעי המתוכנן
אף אחד לא היה מסוגל לעמוד בזה,
להקים חופה
לשמוח ולרקוד
כשאח הכלה נהרג פחות משבוע קודם.
את החתונה ערכו כחצי שנה מאוחר יותר,
בחופה היה המון כאב
למרות השמחה האמיתית - הכאב חזק יותר
אוחז בלב
צובט.
גבורי יום יום קשוחים הזילו דמעה
הורי הכלה
שחייהם התהפכו כמה חודשים קודם,
החזיקו את עצמם בקושי -
ולמרות זאת היה שמח, בסופו של דבר.
המציאות הקשה שלנן בארץ גורמת שלכל אחד יש איזה קרוב/מכר/שכן
שנפגע בתאונת דרכים, או בצבא.
עם הסטיסטיקה הזו מאוד קשה להלחם.
אני לא אצרף את תמונת הרכב או הבן דוד בן ה-21 שאיננו,
העיניים התעייפו כבר והלב אינו מכיל.
מי שמעוניין יכול להציץ בקישור.
סעו בזהירות - מחכים לכם בבית.
החיים יפים - שמרו עליהם.
מוטב להפסיד רגע בחיים מאשר את החיים ברגע.
יש עוד עשרות סיסמאות - וכל אחת מוצלחת
אבל אם לא נתייחס לזה ברצינות ובאחריות המתאימה
המודעה הבאה עלולה להיות שלנו.
ממני,
באהבה ודאגה,
ג'ני
http://www.ynet.co.il/Ext/Comp/ArticleLayout/CdaArticlePrintPreview/1,2506,L-3053933,00.html
http://news.walla.co.il/?w=//680749
http://origin.izkor.gov.il/izkor86.asp?t=517177
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: