אצלנו ההכנות לנסיעה לפולין בישורת האחרונה ויש כבר התרגשות באויר.
אתמול היה ערב הפרידה מהמשלחת והתכנסו כל התלמידים שיוצאים והוריהם
לכל אחד היה הזדמנות לדבר קצת(כל כיתה לחוד כי מספיק שני ברברנים כדי "להאריך" את החוויה למשהו לא נעים)
אני ממש מתרשמת מההכנה הרצינית למסע הזה וכל כך חבל לי שאני לא יכולה לחוות את זה גם.
אם יש הזדמנות לעשות כזה מסע - אני ממש חושבת שזו חובה אישית וגם לאומית.
במשפחתי יש רשימה של 26 אנשים מדרגה ראשונה(הורים אחים אישה וילדים של הסבים) שנרצחו שם
ויש לזה משמעות מאוד עמוקה עבורי.
למרות שאני מאושרת לעבוד שוב ועוד במשהו שבאמת מצליח לעניין אותי ו"להדליק" את המוטיבציה והיצירתיות שלי
אני מתחילה היטב להרגיש את חסרון הזמן הפנוי...וזה רק שלושה ימי עבודה.
רק אתמול חילקתי כנראה יותר מידי הוראות לאבא שלי- הוא זה שאחראי להיות נהג בוס כשאני בעבודה- הוא לא זכר שבדרך חזרה אחרי שהוא מוריד את הילדה בתור לרופא צריך לאסוף את הילד... והילד חיכה בתום החוג יותר מחצי שעה שיבואו לאסוף אותו.
זה מסוג הדברים שמאפיינים אישה עובדת. אני בעבודה ומנהלת את הבית מהנייד. מפעילה את כל העזרות האפשריות וערוכה לטפל בכל מיני משברים שתמיד יקרו למרות שכולם מקבלים את כל ה"תפקידים" והתזכורות מספיק מראש ועוד טלפון לתזכורת לפני "הביצוע".
אני לפעמים ממש לא מבינה איך מצליחים, ועובדה שאני מצליחה בסוף, להיות בשני המקומות יחד- ולעשות את זה מצויין.
מדהים גם איך בדקות חזרתי לסטטוס ולהתנהלות הזו, כאילו לא היתה הפסקה של חצי שנה...
יום נהדר וסופשבוע מדהים שיהיה.
ג'ני
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: