התרגיל שהיה אתמול , הצפירה למעשה כי לא ממש השתתפתי בתרגיל כמובן. החזירה אותי בשניה למלחמת המפרץ.
לנחש צפע,
מי שלא חווה את המלחמה ההיא באזור א' , לא יכול לדמיין את חוסר האונים שתופס אותך עם השמע "נחש צפע".
אנחנו, שגרנו בתקופה זו באזור, אזור א' רבתי למי שלא יודע. ארזנו מעט מחפצינו ובגדינו והשתקענו אצל חמותי בנתניה עוד בטרם פרוץ האזעקות, התרוץ הרשמי היה כדי לא להשאיר אותה לבד אבל בעצם למרות שלא ממש ידעו מה יתפתח היה נראה יותר חכם לעבור לאזור מאוכלס פחות ופחות מרכזי.
בלילה הראשון, (ב-16/1/1991 אם אני זוכרת נכון), בשעה 2 בלילה התקשרו חברים טובים כדי להעיר אותנו ולבשר שהמלחמה התחילה.
חמותי ישר בפאניקה כמובן, מדליקים רדיו, טלויזיה ומקשיבים - היו דיווחים קצרצרים ולא ממש אינפורמטיביים
למעשה האולטימטום שמועצת הביטחון נתנה לעירק פג והיה די ברור שתתחיל מלחמה, רק שזו היתה מלחמה שלא ידענו איך "לאכול" אותה, לא היתה כזו קודם, מלחמה שאנחנו בעצם לא נלחמים בה אבלאנחנו שותפים מלאים.
אני זוכרת שבהתחלה לא הלכנו לעבודה, אחר כך הבוס שלי הצליח להשיג אישור שהחברה חיונית בשעת חרום וחזרנו לעבודה, העובדים שגרו במרכז ופחדו להגיע ספגו סוג של גינוי מצידו על פחדנותם למרות ששום דבר מפורש לא נאמר.
היינו בנתניה שבועיים ומשהו מתחילת ה"מלחמה" - זה במרכאות כי חוץ מהפארסה הזו של לשים מסכות ולהכנס לחדר אטום (כאילו...) עד שנחמן שי יודיע לשתות מים ולצאת מהחדר - לא באמת היה משהו שהרגיש כמו מלחמה.
האמת- זה הרגיש כמו תרגיל....
קוריוז חביב היה הכלב שלנו שהיה מתעורר מיד מהצפצוף הראשון של "נחש צפע" והיה מעיר את כולם כדי שנכנס לחדר האטום.
ואז ביום שיש החלטנו לבקר את הורי, במרכז אזור א', שבועיים לא ראיתי אותם ולא היה נראה שיש סיבה לא להגיע, הכל היה נראה כמו בדיחה אחת גדולה.
ביקרנו את ההורים בצהרייים ואחרכך נשאר קצת זמן אז החלטנו לבקר חברים טובים שגרו ליד רח' אבא הלל ברמת גן.
הגענו אליהם קצת לפני חמש בערב, לצעירים שבטוח לא יודעים - רוב הטילים נורו בשעה 19:00 המטח הראשון, השני היה ב21:00 בערך ולפעמים היו גם בלילה. בדרך כלל לא היו יורים טילים(או שאפילו בכלל לא?) בשעות האור.
ברגע שפתחו את הדלת אצל החברים התחילו לצעוק עלינו "מה קרה לכם? אתם משוגעים? תחזרו לנתניה..."
ואנחנו צחקנו אבל בדיוק ל-5 דקות.
באותו יום שישי נורו 7 טילי סקאד, שלושה מהם נפלו ברדיוס קרוב מאוד למקום בו היינו, אחד מהם נפל ברחוב אבא הלל הסמוך, אחד נפל במרחק אוירי של קילומטר וחצי מבית הורי ובבנינים סמוכים להם התנפצו חלונות.
מעולם לא הרגשתי חסרת אונים כל כך כפי שהיה אז ברגעים האלה, כשאתה עומד כמו טומטום עם מסכה ולא יכול לעשות כלום.
מה שמתקרב לזה בתחושה זה להיות בקומה 8 בזמן רעידת אדמה עם שני תינוקות שאני שומרת עליהם.
לנו לא קרה כלום , אבל הפחד וההבנה של מה שעובר על האנשים במקום אלו תחושות שלא אשכח.
בסוף המלחמה כשחזרנו לאזור "הצלחנו" לתפוס את אחת התקפות הטילם האחרונות שגם פגעו שם בבתים, היה רחוב אחד באזור שנראה כמו אזור קרבות... למרות שהבנתתי שאת רוב הרעש עשו שם סוללות הפטריוט שהוצבו בסמוך.
ביום רביעי , כשנשמעה הצפירה, ולמרות שכמובן ידענו על התרגיל,
מיד עלו בי הזכרונות והתחושות, והSMS שקיבלתי מהילדה "אמא- איזה מלחיץ הצפירה" גרם לי לשוב ולהודות ולברך על כך שבזמן ההוא לא היו לי עדיין ילדים והייתי אחראית רק על עצמי ...ועל הכלב.
מחשבה שניה שעוברת היא שבכל רגע נתון, יכול לקום המטורף שילחץ על הכפתור וישלח לכאן את הטיל הבא, אטומי? ביולוגי? כימי? וגם אם הוא יהיה טיל ""רגיל"" זה ממש לא משמח.
העיתון למחרת ההתקפה.
הבית ברחוב אבא הלל
זכרונות...
שבת שלום,
ג'ני
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: