זה כמו המשפט של הפולנים : יפה- היא לא.
כל כך מעייפת אותי מלחמת ההשרדות כך שלא ממש נשאר לי זמן לחיות, לנשום להנות.
אני לפעמים הולכת לישון והראש לא נח לרגע מאיך נסתדר, איך אני שורדת את השבוע, החודש.
יש לי רעיונות בלי סוף, אני רוצה להיות עצמאית והעסק שלי כבר קרם עור וגידים ו...טלפונים ואפילו אני יודעת איך המשרד צריך להראות, והכל נשאר ברמת הרעיון והתכנון.
אני פוחדת לצאת למסע לבד, פוחדת מלקחת איתי את חברתי הטובה ביותר שמאוד מעוניינת ואני אוהבת אותה ומאמינה בה וביכולותיה. שנים אחנו מדברות על לעבוד ביחד, כמו שעבדנו במקום הראשון בו הכרנו לפני 23 שנים ומאז לא נפרדו דרכנו, לא רבנו אף פעם, שום ויכוח ברמה הכי בסיסית לא גלש מעולם למשהו מעבר להחלפת דעות ועמדות והכרה בזה שלא תמיד חושבים אותו דבר. אין אחד שלא יזהיר מפני עסקים עם חברים ובכל זאת - עם מי אני אמורה לצאת לדרך כזו? עם מישהו שאני לא מכירה ? שלא למדתי לסמוך עליו?
אני ממש לא סוג של אדם שיודע להרים לבד דברים, אני צריכה "צוות" רק ככה אני עובדת טוב כשיש מולי ואיתי מישהו שמשקף עוד זוית מבט ולא נותן לי להסחף עד הסוף,
הכי מרגיז זה אלו שיש להם ביקורת שלילית תמיד, הפסימיים, אלה שיודעים להגיד מה לא יצליח, מה בטוח לא ילך כמו שצריך, יגידו "זה לא זמן עכשיו לכאלה הרפתקאות" "בשביל מה לך בלאגן כזה?"
מה שקורה בפועל זה דשדוש של כמה שנים כבר, עם עליות ומורדות, עם תקופות מוצלחות יותר או פחות אבל בהחלט לא משהו שיבנה את העתיד - וזה כואב, מרגיז.
מצד אחד אין לי את המשאבים, מצד שני לא יהיו לי לעולם אם לא יהיה משהו מהפכני.
כואב לי לראות את הילדים מתמודדים עם החוסר - ושאף אחד לא ירד עלי בגלל ההתבטאות הזו - אף אחד לא יודע עם מה אני מתמודדת , אף אחד בעולם, יש כמה אנשים קרובים אבל כל אחד מהם יודע חלק, את התמונה השלמה אני למדתי להסתיר היטב ולתמרן ו - לשרוד, כן , זו המילה הנכונה.
ובאמצע של כל הכאוס הזה - יצא לי להיות במלון יומיים (לא שילמתי אגורה, לא לקפוץ עלי) להתפנק, לשכוח מהכל , כי לא הייתי צריכה לעשות כלום לקנות כלום לדאוג למישהו או למשהו דאגו לי , פינקו אותי, האכילו אותי ודאגו גם שאשן בצהריים ושלא אנהג עייפה בדרך חזרה.
מצאתי את עצמי בבריכה במלון על מזרן ים, כשבבריכה היו עוד 4 אנשים שקטים מאוד, בכל זאת אמצע השבוע ואנחנו עוד לא בעונה,
שכבתי לי על הגב,
רעש לבן סביבי ברמה נסבלת,
רוח מלטפת
שמש נעימה
בהיתי לי בעננים מעלי
ולא חשבתי על כלום
שום דבר
נתתי למוח להיות"צמר גפן" לכמה דקות.
כל כך משחרר, כל כך הכרחי.
צריך ללמוד לעשות את זה גם בלי ה"עזרים" הנוספים.
הלוואי שהייתי לומדת איך.
ועוד כמה תמונות של טבע...
משקיפה על המזיקים שבסביבה.
החליטה להכנס (למטה יש הגדלה)
כניסה נוספת...נקלט בעדשת המצלמה
וזאת תמונה קיטשית לסיום...לי זה תמיד נעים לראות שקיעה...
שבת שלום.
ג'ני
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: