יום שישי אחרי הצהריים, השעות הרגועות של השבוע,
לדעתי זה היה בחמש אחרי הצהריים שהודיעו שהתנקשו בשגריר שלנו.
ישבנו כל המשפחה בסלון, שעה של כיף משפחתית אחרי הריצה של כל השבוע.
אני הייתי בסיום י"ב, כל חבריי היו חיילים "ותיקים" כבר וביום שישי היה תמיד שעת ברור מי יצא השבת,
הייתי כמו תחנת תקשורת כי תמיד הייתי בבית, היחידה שלא התגייסה עוד.
את החבר הפרטי שלי היייתי רואה פעם בשלושה ארבעה שבועות...
יש לי צרור של קטעי זכרונות מהמלחמה ההיא.
ממטוסים שחולפים מעל לבית, ולפעמים מסוקים, כמויות אדירות של מטוסים.
אבא שלי, איש חיל האויר ממלמל: קורה משהו, התחילה
מחדשות שהפכו אז מפעם בשעה לפעם בחצי שעה- זוכרים?.
מאקטואליה שלא תמיד הבנתי עד הסוף.
לי בתור נערה לא היה שמץ של פקפוק בצדקתה של המלחמה ההיא.
היתה המון דאגה לחברים,
אני זוכרת שקראנו לה מלחמת של"ג, שלום הגליל, ולכולם היה ברור שזה מוצדק,
שאין ברירה אחרת , שפגעו בשגריר ולא יתכן שישראל תבליג על זה.
על קטיושות שנפלו תקופה ארוכה קודם וילדים שחיו במקלטים היה יותר קל להבליג...
לא היו דיבורים האם המלחמה צודקת או לא, היה ברור שהפעם צריך לפתור את הבעיה "מן השורש" .
כל חבריי היו שם, כולם היו "קרביים", אפילו אלו שהיו בנח"ל ותמיד צחקנו עליהם שהם מתרגלים קרבות על הטרקטורים ועם הפרות,
והצבא שלהם הוא בכאילו, האמת לא כל כך הבנתי על מה מדברים אבל זה כנראה היה מצחיק.
היה חשוב לברר מי "עלה ללבנון" (למה "עלו" לשם?),
בסוף כולם היו שם,
כשהיו נפגשים היו מדברים על דברים שהיו נשמעים לי מוזרים,
לא הבנתי כלום כמובן מהסלנג הצבאי, מההוואי שהיה להם,
החוויות שלהם היו דברים רחוקים שנות אור ממה שהיה ביום יום שלי(...מבחני בגרות).
הייתי אמורה להתגייס בפברואר בשנה אחר כך, תיכננתי חופשה ארוכה והמון עבודה כדי לחסוך כסף לאוטו
(לא היה אז כל כך נפוץ טיול אחרי צבא - למרות שכבר היו כאלה שנסעו)
שבוע לאחר תחילת המלחמה קיבלתי צו גיוס שמקדים את גיוסי מפברואר לאוקטובר...
מבחני בגרות מלחיצים.
כמה שבועות אחרכך - צו גיוס חדש-
התקבל ב 14 ביולי, המלחמה בעיצומה,
יממה לפני מבחן הבגרות האחרון שלי,
צו גיוס ל 25 ביולי - לעוד 10 ימים,
ביקשו את חתימת הורי כי הייתי פחות מ-18 .
שתו לי את כל החופשה הארוכה בגלל שהייתי במקצוע נדרש.
המבחן עבר ותוכננתי בקפדנות איך אבלה את עשרת הימים הנותרים שלי כאזרחית.
ב- 17/7 יומיים אחר כך נהרג אחד מחבריי הטובים.
למחרת כבר נפגשנו כולם בבית העלמין בהר הרצל.
את הימים הבאים עד לגיוס עברתי בבית המשפחה שישבה שבעה.
המלחמה ההיא.
ש ל ג.
עריכה:
כאילו במקריות מוזרה אתמול קיבלתי את הספר "אם יש גן עדן" של רון לשם.
אחרי שהפוסט היה כתוב, ופתאום הכל מתחבר.
משום מה לא קראתי אותו עד היום, פתאום הכל חוזר, כל החוויה ששמעתי מיד שניה
פתאום לקרוא הכל בתאורים מוחשיים כל כך,
והכל ברור יותר.
החבר שלנו שנהרג היה בקרב על הבופור, הוא נהרג אחר כך בהתקלות בבירות.
(מתוך מפעל ההנצחה הממלכתי "יזכור", שנערך על ידי משרד הביטחון).
"יניב גויס לצה"ל במחצית ינואר 1981 והתנדב לשרת בחיל-האוויר. הוא עשה שנה בקורס טיס, וכאשר הוסב לתפקיד נווט, הדיח את עצמו מהקורס והתנדב ליחידת סילוק-פצצות של חטיבת גולני. הוא היה אהוד מאוד על חבריו ועל מפקדיו, שראו בו חייל למופת.
בעת מבצע שלום הגליל שירת עם יחידתו בלבנון והצטיין בכל מעשיו. ביום כ' בתמוז תשמ"ב (11.7.1982), במהלך חילופי אש עם כוחות של סורים ומחבלים ליד אוניברסיטת ביירות, נפגע הנגמ"ש שלו פגיעה ישירה ויניב נהרג במקום. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בהר-הרצל בירושלים. השאיר אחריו הורים ושתי אחיות.
במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "יניב, שהתחיל כפרח טיס והמשיך כלוחם ביחידתי, התגלה לנו כבחור נהדר וכלוחם מעולה, עשוי ללא חת. במהלך המלחמה לחם יניב ללא מורא ובמסירות נפש והיה דוגמה חיובית לשאר החיילים במחלקתו. הוא התבלט כאחד החיילים המעולים ביותר ביחידה. לאורו נגדל דורות נוספים של לוחמים שימשיכו את דרכו בהגנת המולדת. יהי זכרו ברוך".
אני יודעת שתמיד מהללים ומשבחים את הנופלים, יש כל מיני קלישאות שתמיד נהוג לומר.
אותי הוא תמיד הרשים בחוכמתו, בשקט שלו, בחברות הנפלאה עם עמי, חברו מילדות, ובקשר שהיה לו איתנו.
הוא נשאר לעולמים בן 19.
קשה לקלוט שהיום הבת שלי כמעט בגילו ואנחנו כולנו כבר צועדים לכיוון גיל הורינו אז.
28 שנים מאז נפל.
לא אשכח אותך לעולם.
ג'ני
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: