jenny-זה מה יש

אני לא רוצה זרים במדינה שלי

משום סוג

לא ערבים (בשבילי הם זרים...)

לא פליטים מדרפור

לא ילדים צהובים אדומים שחורים או כל גוון אחר

אבל בין ה"רצונות" שלי

לבין המציאות - יש הגיון,

וההגיון אומר - הם פה,

אני לא קראתי להם

לא הזמנתי אותם

במקרה - אני הזמנתי את הוריהם-

דרך חברה שקמה במיוחד להביא אותם לארץ הקודש.

הביאו אותם לטפל בזקנינו, בנכינו ובכל אלה שצריכים עזרה

ולא ממש היו מתנדבים יהודים, ישראלים שהסכימו לעבוד בשכר זעום.

וההורים- מה לעשות- התאהבו, ילדו ילדים...כמו בני אדם אחרים.

מבין כל "הזרים"

החוב האמיתי שיש לנו הוא כלפי אלה שאנחנו הבאנו,

האנושיות אומרת להתייחס טוב ככל האפשר לכל ילד,

אבל לילדי העובדים הזרים יש לנו חובה מוסרית.

גם אם הם בכוונה עושים הכל כדי להשאר פה.

גם אם זה לא ממש מתאים לחוק "הגזע הטהור"

גם אם זה לא ממש נחמד לנו לפעמים.

אנחנו מחוייבים -

למרות שיתכן ויהיה לזה מחיר עם השנים.

באמת שהייתי מעדיפה שהם לא יהיו פה, לא יגדלו ביננו

אבל אפילו כשאני אומרת את זה - מרגיש לי רע עם עצמי.

ילד

הוא ילד

הוא ילד...

אחרי שהתקבלה ההחלטה להשאיר כ- 400 ילדים של עובדים זרים,

בהחלטה מאוד "הומנית" כביכול-

מתחילים לצאת הסיפורים על משפחות בהם אח אחד זכאי להשאר והשני לא

ועוד כל מיני סיפורים קורעי לב למינהם.

נשמע הגיוני?

במדינה שלי?

 ג'ני