jenny-זה מה יש

כמה בא לי להיות קצת פחות רצינית,

לצחוק יותר.

החיים כבדים על כתפי ואני לא מצליחה להוריד ממני כלום.

לא מצליחה להשתחרר וסתם להנות בלי לחשוב יותר מידי,

אפילו השינה בלילה הפכה למצרך לא מובן מאליו.

כמו אזיקים לרגלי

כמו זנב שהולך אחרי

אין אושר אמיתי

שחרור

אפילו צחוק אמיתי ברגעים בודדים שיש בהם צחוק והומור.

והרי אני כלל לא כזו.

אני זו שתמיד מבדרת את כולם,

לפעמים קצת צינית אבל תמיד עם חיוך.

המסכה הזו שמלווה אותי כבר שנתיים כמעט

נוראית

לא מצליחה להוריד אותה אף שלעיתים מתגלים בה סדקים

ומי שחד מבט

רואה הצצה לאמת הזו

שאני מחוללת סביבה

מנסה לחצוץ בינה לבין הילדים בעיקר

שלא יעיב ענן על חייהם

שיזכו להנות מהילדות שלהם.

עלי בתור ילדה מעולם לא העיקו

התמודדתי רק עם עולמי

וגם אז- כשהיה קשה

לא שיתפתי

ההורים שלי אף פעם לא ידעו על הקשיים שנתקלתי בהם בבית הספר כילדה

ועברתי דברים לא נעימים בכלל- התעללות של כמה ילדים בכיתה

(עד השינוי הגדול).

ההורים- משענת איתנה אפילו היום

כשאנחנו כבר בגיל שדברים מתהפכים ואנחנו מתחילים לדאוג להורים.

אבל כמה שהם יודעים ורואים

עדיין אי אפשר להעביר אליהם את ה"שק".

אני רוצה להיות שטותניקית

לדקה

לשעה

אולי ליום שלם?

סוג של חלום.