אני פריקית של חגים
אמרתי את זה כבר בכמה הזדמנויות,
פריקית זה אולי חזק מידי אבל אני ממש לא מאלה ש"סובלים" בחג.
אני אוהבת את הכינוס המשפחתי
את הארוחות הגדולות
(אפילו אם אני זו שטורחת ומכינה את הרוב).
את השקט ברחוב
את הדתיים החגיגים שפוגשים ברחוב בדרך לבית הכנסת.
יש מאכלים כאלה שלא פוגשים במשך השנה
ומגיעים רק בחג
למשל את הדגים הממולאים..דהיינו הגפילטע פיש המושמצים כל כך ע"י מי מאיתנו
אני ממש לא הייתי אוכלת אילו היו מגיעים מידי פעם במשך השנה
פעמיים בשנה
ראש השנה ופסח - זה כל כך טעים שחבל על הזמן.
קטע-
אמא שלי שמכינה את זה פעמיים בשנה- מאבדת את המתכון כל פעם
היא גם לא מתה על זה אבל "מוכרחים להכים לחג", אז פעמיים בשנה יש מרוץ למצוא את המתכון....
אף פעם היא לא זוכרת איפה שמרה אותו
זה ה"בישול" היחידי שדורש ממנה מתכון כל השאר היא תמיד עושה בע"פ.
ויום הכיפורים שהגיע פתאום
תמיד הוא מגיע כל כך מהר
והופ אחריו סוכות - לא מספיקים לנשום.
היחידים שנושמים הם התלמידים והמורים שיש להם נחיתה רכה רכה מהחופש הגדול...
אני צמה מאז שאני זוכרת את עצמי, זה התחיל ב"ספורט"- "נראה אם אני מסוגלת"
ואחר כך המשיך כהרגל
אין לי שום תרוצים דתיים לצום הזה ושום אלמנט הגיוני
חוץ מזה שהיום הזה מכובד כל כך אצלינו - היהודים
ואני רוצה להעביר איזה מסר לילדים.
אצלי זה חג האופניים
וחג הפגישה עם כל הישוב ברחוב הראשי
ולכולם יש זמן,
כי צריך להעביר אותו,
וזה הזמן להתעדכן בכל הרכילות המקומית
(כי אי אפשר לדעת מתי האינפורמציה תעזור)
אני שומעת את השופר כל שנה - מהבית.
יש לי שלושה בתי כנסת ליד הבית
ואחד ממש ממש קרוב-
אז שנים אני שומעת את השופר ולא מפספסת.
לילדים אני נותנת שיקול דעת חופשי אם לצום או לא- בדיוק כפי שנהגו בי כשהייתי ילדה.
אנדוקטה קטנה- סבא שלי,
שהיה דתי והתפלל בכל בוקר ואף פקד את בית הכנסת שלוש ארבע פעמים בשבוע
הוא היה צם בכל שבוע יום אחד,
קבוע
לא כיפורים ולא תענית אסתר
יום בשבוע צום (עם שתית מים - בכל זאת המזרח התיכון והוא בא מברסלב - קר שם)
הוא אמר שלצום זה לא תענית- זו ברכה לגוף
זו התאוששות ונקיון
והוא מכבד את גופו ורוצה לפנק אותו
שיום אחד לא יעכל אוכל.
בכלל אוכל היה אצלו עניין מאוד פשוט,
אם אין מה לאכול - מקלפים כמה תפוחי אדמה
זורקים בסיר עד שיתרכך
ואוכלים עם שמנת או אם רוצים להגזים - חמאה.
הוא עישן מקטרת מגיל 60 ועד יומו האחרון.
את הקניות מהשוק, שני סלים כבדים
היה סוחב מהשוק לבד (עד גיל 80+)-
גם לי הם היו כבדים(כבר לא הייתי ילדה)
אדם צנוע ושמח בחלקו, שעשה דברים גדולים במשך חייו.
אם יש משהו שהייתי רוצה לבקש סליחה עליו -
זה שלא ביליתי איתם , עם סבא וסבתא, בשנים האחרונות
כפי שהיה ראוי שאעשה.
סבא שלי נפטר חודש לפני שמלאו לו תשעים
וסבתא 10 שנים אחריו בגיל 85.
אוהבת ומתגעגעת אליהם גם היום - 19 שנה אחרי.
גמר חתימה טובה
ושנה טובה לכל אהוביי
ולכל בית ישראל.
אמן.
(זה לא שלי...אבל ילדים תמיד זה עובד- אני אהבתי)
ג'ני
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: