בימים טרופים כאלה
אני לא מרשה לעצמי לעצור ולחשוב.
יש דברים שחייבים לעשות
אסור ואי אפשר להשאיר לאחרים וממשימה למשימה אנחנו כבר באמצע דצמבר
התחושה הכי נוראה היא שעם כל המאמצים שאני עושה, זה עדיין לא מספיק,
ואין כל כך מה לסחוט ממני עוד.
יש אופימיות זהירה מאוד.
יש שיפור קטן בהכנסה - שיפור שאת פרותיו יקח כמה חודשים להרגיש,
עכשיו מרגישים ממש בקטנה.
והגשם העצוב הזה שהגיע פתאום אחרי ימים כל כך חמים.
גשם עצוב מאוד...
אילו היה מקדים בשבוע ויומיים...
ארץ משוגעת.
איך שטות כזו של ילדים
יכולה להרוס משפחות ככה
לגרום נזק נוראי כזה.
ובכל מקום תמונות של לפני ואחרי.
בדרך כלל מראים לפני שיפוץ/תיקון/ניתוח משהו לא כל כך...נחמד
והאחרי פתאום צבעוני ומחוייך...
ופה הלפני היה ירוק כל כך, יפה כל כך
והאחרי פשוט נורא.
חשבתם פעם איך זה לאבד את כל רכושך עלי אדמות
(אני בכוונה לא מדברת על לאבד חיים הרי שום דבר לא ישווה לזה),
אבל לאבד הכל,
כל מה שאספת מילדותך, מבחן עם ציון 100 בכיתה ב'
מכתב אהבה ראשון...ואחרון
מזכרות מטיולים בעולם
מזכרות מסבא שהלך לעולמו,
והדברים הפרקטים- כמו נעליים בגדים , תיקים למשל
כל מיני דברים שנצברים עם הזמן
הם אומנם "ניתנים להחלפה", אבל יש דברים שלא ניתן לקנות בדיוק אותו דבר
ולא נזכיר פה את העלות הכספית...כי זה באמת לא מה שחשוב- למרות שזה מאוד עקרוני.
לטעמי הכי נורא זה לאבד תמונות, צילומים, אלבומים שסידרת.
למרות שבדברים שמניתי יש אותו אלמנט הם מזכרות בעלות ערך רגשי ולא כספי בלבד.
אין לדעתי שום תחליף לתמונות - גם אם הן במחשב זו עדיין אותה קטגטוריה.
בכלל אני והפרנויה שלי - בגלל שאני מצלמת המון ויש לי כמות עצומה של תמונות
אני דואגת לגיבוי כפול,
אני צורבת הכל ורק אז מוחקת מהמצלמה.
אני צורבת הכל פעמיים
סט אחד של צריבות נמצא בבית אחר...
חוץ מזה דברים מאוד חשובים נשמרים במייל ולעיתים גם ב DISK-ON-KEY
שנמצא אצלי תמיד.
ובכל זאת יש ים של תמונות טרום עידן הדיגיטאלי שהן מזכרות נחמדות וחשובות אבל זהנ פקויירט רציני מאוד.
ובמעבר חד...
חשבתי על זה
שמכל העבודות בבית, במיוחד אלו שחייבים לעשות
אני הכי לא סובלת את הבישול.
לעמוד שעתיים שלוש במטבח ואחר כך אוכלים את זה בשלוש דקות
טוב נו - אולי בחמש דקות.
אני נוהגת לרחוץ כל כלי שהשתמשתי בו מיד עם תום השימוש,
כך שבזמן שאני מסיימת - הכל מוכן כאן, כבר נקי ומסודר וזה ממש כיף .
ועם כל זה,
בזמן שאני יושבת ומחכה לבנות שלי שיחזרו מבילוי,
לא יכולה שלא לחשוב
על הורים אחרים
שדואגים
על הורים לא מתלהמים - אבל בהחלט מוחים.
על הורים שלא יודעים איך הבן שלהם עובר את ימיו ולילותיו.
"הפקיעו" אותו פעם אחת
כשקיבל את צו הגיוס ממדינה
ומאז הוא קיבל קודם כל פקודות מהסמל שלו (או מה שקורים לזה)
ומהחברים שאיתו
ומהמדים שעליו
אמא ואבא נדחקים קצת, ומוצאים את עצמם מול בן שיש לו בוס חדש.
ועכשיו אף אחד לא דואג לו,
לפחות פיזית
והוא כבר לא שלהם...
אני רוצה להקדיש שיר, ברוח הימים האלה - ובמחשבה עמוקה
להוריו של גלעד שליט ולכל ההורים הדואגים.
מה עוד צריך לעשות ולמה לא מסיימים את זה כבר???
מילים: אבי קורן
לחן: שמואל אימברמן
כבר יבשו עינינו מדמעות,
ופינו כבר נותר אילם מקול.
מה עוד נבקש, אמור מה עוד?
כמעט ביקשנו לנו את הכל.
את הגשם תן רק בעיתו,
ובאביב פזר לנו פרחים,
ותן שיחזור שוב לביתו,
יותר מזה אנחנו לא צריכים.
כבר כאבנו אלף צלקות,
עמוק בפנים הסתרנו אנחה.
כבר יבשו עינינו מלבכות -
אמור שכבר עמדנו במבחן.
את הגשם תן רק בעיתו,
ובאביב פזר לנו פרחים,
ותן לה להיות שנית איתו -
יותר מזה אנחנו לא צריכים.
כבר כיסינו תל ועוד אחד,
טמנו את ליבנו בין ברושים.
עוד מעט תפרוץ האנחה -
קבל זאת כתפילה מאוד אישית.
את הגשם תן רק בעיתו,
ובאביב פזר לנו פרחים,
ותן לנו לשוב ולראותו -
יותר מזה אנחנו לא צריכים.
יותר מזה... אנחנו באמת באמת לא צריכים...
שתהיה שבת שלום...עם המון גשם.
ג'ני
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: