אני פוצחת במבצע נוסטלגי.
הצורך הגיע מדחף עז "לנקות את האורווה"
אני בפתח תקופה חדשה.
עם המון החלטות לא פשוטות
ויש לי צורך להפטר מכל מיני דברים.
מצד שני אלו דברים שמגיע להם הכבוד שלהם.כמו למשל
הכרזות מהתקופה שהייתי פעילה בתנועת נוער
או מהתקופה של פינוי ימית, אומנם הייתי נערה אבל אני זוכרת כמה כאבנו את זה
לא בהבנה פוליטית
יותר בהבנה אנושית - הזדהות עם אנשים שהלכו והקימו בית
ואישית הייתי שם בכמה וכמה טיולים וסיורים
ופתאום אמרו להם ללכת...מחזירים.
היום אולי הייתי חושבת אחרת - אין לי מושג
וגם אי אפשר לבדוק את זה - הכל השתנה,
ובכל זאת - יש לי צביטה בלב כשאני חושבת על הפינוי ההוא.
ולהבדיל,
הפינוי השני עבר עלי בכאב אחר לגמרי.
לא הבנתי למה החיילים שלנו יושבים שם ומפטרלים
כשאוטובוס עם תלמידים נוסע ומעביר אותם לבית הספר.
מה היה ההגיון להחזיק כמה ישובים עם עשרות בודדות של משפחות -
וגדודים שלמים ששומרים עליהם-
כאב ראש ברמה הצבאית
ושום אידאולוגיה אמיתית.
בפינוי השני לא יכולתי לראות את החיילים עומדים מול אוכלוסיה אזרחית
מתעמתים עם נשים וילדים -
התבוננתי עכשיו בגזרי העיתונים ששמרתי -
וגם שם היו כאלו תמונות -
לרגע זה היה מבלבל.
מעניין מה יהיה הפינוי הבא ואם הוא גם יראה אותו דבר...
***איזה מזג אויר משוגע...הכל אפור וכל כך חם.
נראה כמו חורף מרגיש כמו קיץ.
מה יהיה?
ג'ני.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: