מה היא חושבת לה?
המתבגרת שלי.
מה היא חושבת???
לפעמים נדמה לי שאני עובדת אצלה.
בסך הכל ילדה טובה, אני מזכירה לעצמי כל יום.
בבית ספר היא מזייפת לאחרונה - ואין לי כל כך שליטה על זה
לא יכולה להיות בנעליה ולהרחיק אותה מצרות.
לא יכולה ללמוד במקומה.
לא יכולה לתרום לה יותר מידיי מהנסיון שלי.
כואב לי כל כך שהיא לא שומעת ולא מוכנה להקשיב.
כל הזמן נדמה לה שאני מציקה לה
חופרת (אם שאלתי מה קורה ואחרי זה ברצף אם הכל בסדר)
"פולנייה"(זה מה שאני שומעת אם אני שואלת יותר משתי שאלות רצוף על ההתנהלות היומית שלה)
אם התקשרתי במקרה לדעת למה היא מתעכבת בחזרה מבית ספר (שיחה טיפוסית):
היא:"מה את רוצה?"
אני:"הכל בסדר? איפה את?"
היא:"מה קרה פולנייה? אני בהסעה"
אני:"ראיתי שכבר מאוחר אז אני שואלת"
היא:"עוד משהו?"
אני"אה..."
טריקה..סליחה-ניתוק.
(כלומר היום אי אפשר כל כך לטרוק את הטלפון כי זה נייד אבל אם אפשר היה בטוח שזה מה שהייתי שומעת)
משהו לא הסתדר לה בעבודה -
היא:"זה בגללך, רק בגללך, בגלל שביטלת לי את השיחות היוצאות"
אני:"אם היית נשארת במסגרת התקציב שלך לא הייתי ...
כמובן שהיא לא נשארת לשמוע את סוף המשפט אלא משאירה פס אחרייה ונעלמת.
כל האמור לעיל הינו בגדר "שיחה"
לפעמים היא צריכה ממני משהו, ממש משהו, עזרה או כסף או משהו שאין לה ברירה
ואז כל מילה והברה יוצאים מאוד ברורים מהפה,
בשאר המיקרים כל מה שאני שומעת זה:
"הא..."
"אולי תעזבי אותי"
"מה נראה לך, אני בת שתיים?"
"תודה באמת שאת הורסת לי את החיים"
"אין לי חיים"
"הראש מתפוצץ לי"(אחרי שעה של התכוננות למבחן).
"זאת הפרטיות שלי"(אם ניסיתי לגעת לה בחדר)
"רצית משהו???"
ובעיקר "הא..."
איפה הילדה המתוקה עם השיער הבלונדיני עד הטוסיק.
עם החיוך לכל אחד, החנדלך,
הילדה שהקסם שלה שובה כל לב.
עדיין הקסם קיים שם כמובן-
אני מגלה אותו אי שם
בטיפטופים
כשההגנות יורדות לרסיסי שנייה
כשלשבריר של רגע הקוצים נעלמים.
אני כל כך מתגעגעת אליה.
מישהי חכמה אמרה לי פעם
(היא בעיקר היתה חכמה כי הילדה שלה כבר חצתה את ה-20 )
"גיל ההתבגרות זה כמו מחלה
ככה צריך להתייחס לזה,
כל פעם שהבת שלי היתה עונה לי בחוצפה או בעצבים או סתם מתנהגת בצורה לא שפוייה
אני אמרתי לעצמי - ורד תרגעי, היא חולה, זה יעבור, אלה רק סימפטומים...בסוף זה עבר"
אני מחכה...ומנסה להזכיר לעצמי את זה אחרי כל נהמה כזו.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: