איזו תמימות יש באהבה הזו
שפורחת לה בגיל הנעורים.
שכל כך בקלות מתמכרים אליה
ובאותה הקלות נשברים.
אני פונקתי.
לא חויתי משברים נוראיים.
אני יודעת שגרמתי לאחד -
וזו חוויה לא פחות משמעותית מההפך.
הידיעה שפגעתי במישהו שהיה יקר לי כל כך
שאני יודעת שהכאב גר שם הרבה זמן
בגללי.
כל מילה שאגיד על אהבה בטח נאמרה כבר מאות ואלפי פעמים
ואני לא מומחית גדולה
וגם הנסיון שלי
בסופו של דבר
מוגבל
אפילו מוגבל מאוד.
אבל אני יודעת דבר אחד - אהבה היא לא הגדרה כזו או אחרת
היא מכלול של דברים
היא חיה רעבה
שצריכה אוכל כל הזמן
היא ניצן ביישן מציץ, בוקע, מפלס דרכו
הוא יכול להיות עץ רם ונישא ברבות הימים
אבל מספיק שלא יהיה מספיק קרני שמש מלטפות
כדי שלא יעלה ויצמח.
ואם אצא מהקלישאות
נכונות ככל שיהיו
מה אני אומרת?
לאהוב זה יפה,
זה רומנטי.
להגיד "אני אוהבת אותך"
נשמע כמו מנגינה נהדרת,
אבל אם אין חברות,
אם אין אמון,
אם אין דאגה,
שותפות,
שיתוף,
כבוד,
שמירה על מרחב אישי- בלי לחנוק מאהבה
הכרה - מאיפה אתה בא
מי האנשים שהיו איתך ולידך לאורך הדרך,
להבין שהם ואתה או אני ואלו שהיו איתי
זו עיסקת חבילה.
זה שאני אוהבת אותך - לא אומר שאני עכשיו
לא אוהבת את החברה שלי-וזה לא מתנגש.
אתה לא חייב לאהוב אותה -
כמו שאני לא חייבת לאהוב את החבר שלך מהכדורגל
אבל אני אכבד את החברות הזו
(אני לא חייבת לכבד אותה בנוכחותי - אם אני סובלת
אבל בהחלט אשאיר אתכם לבד בסלון
כשאני אצא לקפה עם חברה).
ואהבה בשבילי
היא להבין
שמה שהיה נכון בגיל עשרים
לא בהכרח נכון בגיל ארבעים
ומותר לריב ולכעוס
ומותר לי לשנות את דעתי
ואהבתי
וכל דבר אחר משמעותי.
כי מה שנכון לגבעול הראשון
לא יכול להיות נכון לעץ חסון
מה שישבור את הניצן
לא ידגדג לגזע
אבל שניהם
בלי שום ספק
צריכים
מים
ודשן
וליטוף של שמש
וסקס
ורק את המינון
אפשר
(וביני לבינך - אפילו הכרחי!)
לפתוח לדיון.
וכל זה הגיע ובא
אחרי שכל היום הרחתי
ריח של פריחה.
ג'ני
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: