מילות מפתח שמלוות אצלי את החג שמתקרב.
סבא
דמות מפתח בשבילי מילדות ועד נישואי.
בשנים הראשונות הוא כמעט ולא היה פה
עזב הכל ונסע לאחותו בארצות הברית - אחותו הקטנה
היחידה ששרדה (שניים מתוך שמונה אחים על משפחותיהם)
היא נסעה לארצות הברית מיד עם תחילת המלחמה
חיה שם עד גיל 98.
עד גיל 90 היתה באה לבקר אחת לשנה את אחיה.
כשהיה בן 61 נסע לארצות הברית לנסות לחיות שם וחי שם 6 שנים,
הוא עבד בכל מיני עבודות - אבל בסופו של דבר
עבד בדייג באלסקה, והצליח מאוד לפי מה שסיפרו עליו.
את הפנסיה קיבל מ-6 השנים האלה
500$ בערך שהיו מגיעים חודש בחודשו עד יום מותו.
כשאני חושבת על זה קשה לי לתפוס איזה אומץ צריך אדם
כדי לקום ולעזוב בגיל כזה
בית ובת זוג, בן - שאומנם הוא לא בנו ביולוגי אבל היה יקר לו מאוד
אחרי שאיבד את ארבעת ילדיו אשר נרצחו ע"י הנאצים.
הוא היה אדם מיוחד
אני חושבת שככל שאספר עליו לא אוכל באמת להעביר את הרוח שהיתה בו.
את אהבת האדם ובמיוחד ילדים,
נפשו היתה מחבקת בחום כל ילד - וילדים היו מתרפקים עליו.
פסח היה החג שלו, הוא אהב לארח,
אהב הרבה אנשים סביבו , ואף פעם לא חסך כשהיה בא אורח
היה פורש לפניו את כל המקרר.
סבא שלי נפטר ערב פסח, בשנת 1990
חודש לפני שמלאו לו 90 שנים.
נשימתו האחרונה היתה בשעה 17:10
חצי שעה לפני כניסת החג.
הספקנו להגיע הביתה
וסבתא הדליקה נרות.
גם היום -21 שנים אחרי
אני זוכרת כל רגע ביום הזה, וביום שקדם לו
כשהלך על רגליו לתוך המיון בתל השומר.
כשכל הרופאים עמדו סביבו ולא נתנו לנו להתקרב
הוא קרא לי שאעמוד לידו.
אמר לי שמאוד כואב לו ושהרופאים "מדברים את השטויות שלהם"
הוא רצה לשבת במיטה, והאחות לא הרשתה לו.
ואחר כך לקחו אותו לבדיקה.
בהרדמה.
וזהו.
אחרי כמה שעות ללא שינוי במצב
אבי נשאר לידו ואני וסבתא חזרנו הביתה.
היא חזרה בבוקר
אני בצהריים.
כשבאתי - האיש הגדול הזה - גבוה כל כך ורזה
נשם ללא הכרה.
עד שהפסיק.
בליל הסדר , אותו ערב - ישבנו כולנו בהלם מוחלט.
אומרים את הברכות.
מזיזים את האוכל בצלחת.
וגומרים כמה שיותר מהר.
לעולם לא אשכח אותך סבא.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: