יום הזכרון לשואה הוא יום מר-מתוק.
ככה אבא שלי אמר,
כששאלתי איזה רגש זה מעלה בו-
הוא אמר שבעיקר החמצה
של כל המשפחה שיכלה להיות - ואיננה.
על ילדים שנולדו ולא זכו להיות אנשים,
על ענפים שלמים שנגדעו ואין להם זכר.
ועם זאת - אין במי לנקום
ואין ממי לדרוש נקמה.
הדור הולך ונעלם- דור הצוררים ההוא ימח שמם וזכרם,
וכל יום שהמדינה הזו קיימת,
כל ערב שבו שוברים כוס בחופה
זוכרים את חורבן הבית- לא דוקא הבית ההוא העתיק
אלא הבית שהיה שם בפולין בגרמניה בהולנד בהונגריה...
ואומרים "כדת משה וישראל"
ודת משה וישראל חיה ונושמת.
זוהי הנקמה שלנו
נקמה חיה ונושמת כל יום ושעה.
ואני מקפידה לתלות את דגלי ישראל על המרפסת כבר ביום הזכרון לשואה
זה לא פחות סמלי בעני מיום הזכרון ויום העצמאות.
לכל איש יש שם
ולסבא שלי היו אישה וארבעה ילדים (לפני הסבתא שאני ידעתי)
הורים,
דודים ובני דודים,
8 אחים ואחיות שלכולם פרט לקטן היתה משפחה ושניים עד חמישה ילדים
ומ-8 אחים רק שניים שרדו-
הוא ואחות אחת גדולה יותר שנישאה והיגרה לארצות הברית בתחילת המלחמה.
לסבתא שלי
היו שלוש אחיות נשואות
לשלושתן היו ילדים - הצעיר בן שנה והכי גדול בן 14.
והורים (סה"כ בני 50...)
ודודים.
לסבא השני שלי- 11 אחים
כולם היו עדיין צעירים ולא נשואים
שרדו 4 - שניים שברחו בתחילת המלחמה(הגדולים יותר)
הגיעו לברזיל ובנו שם משפחה עניפה.
אחות שעלתה לארץ, והוא שהצליח לברוח מהרכבת.
אז לרובם היו שמות שאני(ואף אחד) כבר לא אדע לעולם.
תמונות לא נותרו - הכל נותר מאחור כשברחו.
את השמות שאנחנו יודעים דאגנו להנציח
גם על מצבה וגם בדפי עד
וגם בספר שהוצאנו.
אין לי אף תמונה של מי שנספה,
לא נותר צל של עדות פרט לספר שכתבה סבתא ז"ל.
התמונה הכי "צעירה" של אבי היא מגיל 4 - סוף המלחמה.
אני בוחרת לצרף תמונה אחת
תמונה של אבי כתלמיד בכיתה הראשונה.
אחת התמונות הבודדות שיש לו כילד.
בתמונה(משופצת כמובן, במקור שחור/לבן) הוא תלמיד יהודי יחיד
בכיתה בפולין של אחרי המלחמה, בגיל 7.
בזכרונו נחרט המורה האנטישמי והמכות אותן ספג כיהודי.
בטיול השורשים שעשה לפני כ-5 שנים
היה חיוך של אושר על פניו כשגילה שבניין בית הספר קיים
ומשמש כבית חב"ד בעיר...
לעולם לא נשכח.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: