jenny-זה מה יש

לא הזן הזה של רפות הידיים. אלה שצריכות "לנוח" אחרי כל מאמץ.

ככה חינכו אותי.

אולי בגלל שאני בכורה,

אולי בגלל שאלו זמנים אחרים...לא, את הטיעון הזה אפשר כבר למחוק,

כי הנשים ה"לא חזקות" נולדו בערך באותן שנים- ואני מכירה אותם גם מבוגרות יותר וגם צעירות יותר.

בבית שלי,זה שגדלתי בו, לא שמעתי אף פעם "את ילדה, זה לא לבנות"

שיחקו איתי כדורגל ומחניים ודמקה

בניתי עם אבא אוהל והדלקתי מנגל ודגתי דגים,

בישלתי עם אמא במטבח ועשיתי עבודות נגרות ותיקונים בבית עם אבא,

גם האחים שלי עשו, ובכל זאת לא שמעתי אף פעם - "את בת זה בטח קשה לך"

בצבא- שרתתי במקום שבו חיילים וחיילות עשו בדיוק את אותה עבודה,

אבל בדיוק, בהכל, חוץ מהתורניות שהיו מעט שונות - לא היה הבדל ביננו

אותן יציאות הביתה ואותן תורניות במחלקה

וזה הרגיש לי טבעי לגמרי- למרבה הפלא דווקא במטבח של המחלקה שלטו הגברים יותר מהחיילות.

עבדנו קשה, אף פעם לא חשבתי להתחמק ממשהו בגלל שאני בת.

לא זוכרת שמישהי מהבנות עשתה את זה.

ככה יצאתי לחיים.

בשנים הראשונות עבדתי בשתי משרות-

בהתחלה כי רציתי לקנות אוטו יותר טוב

אחרי החתונה המשכתי כי רצינו לגמור את המשכנתא יותר מהר - אז פעמיים או שלוש בשבוע הייתי מסיימת משרה אחת,

משרה מלאה - שלא יהיו ספקות - בשעה חמש ובשעה שש וחצי כבר הייתי מתייצבת מצוחצחת ורעננה לעבודה השנייה

בצילום ארועים בדרך כלל, או בקייטרינג בארועים אם החברה היתה משיגה לי(בזמנו הרויחו בזה טוב)

מסיימים עבודה כזו בחצות הכי מוקדם , בדרך כלל באחת...

ולא חשבתי שאני מסכנה,

ידעתי שאני עובדת קשה אבל זה  נראה לי בסדר.

ואחרי לידה ראשונה, חזרתי מייד לעבודה - שלושה חודשים וחזרה למסלול

ואחרי לידה שניה - ספרו לי 12 שבועות פחות יומיים...

וחזרתי לבית עם שתי זעטוטות בהפרש של שנה וחצי בינהן

ועדיין זה היה בסדר, ולא הרגשתי שאני עובדת קשה מידי.

כדי לא לחפור אני אגיע לעיקר,

רק בשנים האחרונות גיליתי שיש זן אחר של נשים.

כאלה שצריכות ללכת "לנוח" אחרי העבודה, הן חוזרות בשלוש, לא בחמש וחצי שש כמו שהייתי רגילה,

והן צריכות לנוח.

וזה ברור מאליו שתבוא עוזרת לנקות את הבית - כי הרי הן עובדות ונורא קשה לעשות גם וגם.

וויש לי חברה שכמעט לא מבשלת - היא מבקשת מבעלה והוא בשמחה מכין לה.

ואחת אחרת שמגעיל אותה לנקות שרותים אז היא אף פעם לא עושה את זה.

אמא של ילד מהכיתה של הבן מוכרחה פעם בשבוע ללכת לספר ל"מסיכה" ופן כי אחרת היא נראית ממש זוועה

והיא קורצת ואומרת לי שאלו הן שעות השקט שלה.

ואני נזכרת כל פעם במשפט - אחריות לא נופלת אף פעם, תמיד מישהו יתפוס אותה,

ואני לא מחכה שהיא תיפול - אני לוקחת לפני שבכלל יש שאלה

כי ככה אני גדלתי - צריך לעשות משהו - עושים

לא מחכים שיבקשו ממך.

אבל כנראה שיש לי טעות מאוד גדולה לאורך הדרך, ואני משלמת מחיר כבר מאוד,

מחיר שעם השנים קשה לי יותר ויותר לשלם אותו.

התרגלו לסמוך עלי, התרגלו שאפילו לא צריך לבקש

אני עושה.

יש כאלה שמעריכים יותר ויש כאלה שפחות - אבל אני לא עושה בגלל זה,

זאת לא הסיבה.

אף אחד לא מתנדב להוריד ממני משהו - מאוד נוח שיש על מי לסמוך.

לפעמים אני מייחלת להיות קצת חלשה,

קצת "נזקקת" לעזרה,

לא להיות גיבורה וכל יכולה שאפשר לסמוך עליה.

לא להיות זו שיודעת לדבר עם המנהלת בית הספר והמנהל בבנק והפקידה במועצה.

לא יודעת איך אפשר לעשות שינוי כזה,

רק יודעת שזה נעשה כל הזמן יותר ויותר קשה.

מחר יום עבודה קל  - רק במשרה אחת ...

לילה טוב...ובוקר טוב....

ג'ני.