פוסט מנפץ אשליות.
אולי לא מומלץ למי שלא חווה עוד הריון וילדים...
בתור ילדה אני זוכרת שהכל היה מאוד ברור.
מכירים בן, ילד, גבר... מתאהבים
מתחתנים
הריון
ילדים
לא ככה?
בתור ילדה את לא מתעמקת בפרטים - הכל ברור - יש סדרי עולם.
ואז מגיעים לגיל ההתבגרות ומגלים שלמצוא בן נורמלי זה לא משהו כל כך ברור מאליו.
שיש "בנים" שמדברים בשפה אחרת
ויש כאלה שנשארים בני 5 גם כשהם בני 17...
בכלל - זה כל כך לא מדע מדוייק ושום חוברת הסבר לא עוזרת פה.
ולהחליט להתחתן - מי יודע מתי זה באמת נכון?
הרגשות זה משהו מתעתע.
כמובן שמציאת בן זוג זה פוסט בפני עצמו ואני אגיע אליו פעם,
אבל הפוסט הזה הוא על ילדים.
על זה שרק כשמגיעים לזה מבינים שהריון למשל
זה כל כך לא פשוט - או שזה מאוד פשוט
כל הטווח הזה.
יש כאלה שנכנסות להריון בחצי שניה, בלילה הראשון שמנסים(או שלא מנסים...)
ויש כאלה שזהו מסע רצוף יסורים.
אני מניחה שאני איפשהו באמצע
שני הריונות ראשונים שלי הסתימו בחודש שלישי
עד שבדיקה פשוטה גילתה את הבעיה- רק שאף רופא לא חשב עליה קודם
כי פשוט יצאו מנקודת השקפה ש"קורה"
קורה ש"הריון לא מתפתח","את בריאה תנסו שוב", "יש הרבה הריונות שלא שורדים את החודש השלישי"
בולשיט
אבל לא משנה.
אז עברתי מה שעברתי
ויש לי שלושה ילדים שיהיו בריאים.
ופה העניין הגדול.
שיהייו בריאים
שיהיו בריאים - יש משהו יותר חשוב מזה?
פתאום מבינים שההריון - עד כמה שהיה קשה ומעייף ומדאיג - הוא כאין וכאפס לעומת ה"דאגה" שמחזיקים בידיים.
פתאום כל העולם מתהפך.
סדרי עולם משתנים,
אני לא מכירה את עצמי כמו שהכרתי רגע לפני.
חוויה מטלטלת.
אני רוצה לספר על רגע אחד קטן
שנזכרתי בו עכשיו בימים האלה בגלל משהו שקרה למישהו יקר לי
חודשיים אחרי לידה
שולחים אותך עם התינוקת המתוקה והמקסימה שלך לביקורת
ביקורת שגרתית
כל מי שיש לו ילד מכיר את השלב הזה.
ואז אחרי הביקורת - הרופא אומר שהפיסוק לא תקין.
ומה אני מבינה בזה?
אבל אם משהו לא תקין זה מפחיד?
וכל מה שאת רוצה לעשות זה לעטוף את העולל הקטן הזה שלך ולברוח
שלא יגידו דברים לא נחמדים.
הרי את מחזיקה את התינוקת הכי חמודה ונוחה ומקסימה.
ואז אחרי עוד כמה רופאים ובדיקות
מגיע האורטופד האכזר שקובע שהעוללית צריכה להיות קשורה ברצועות 23 שעות ביממה.
וחייבים מיידית כי כל רגע קובע ולמה בכלל בזבזנו זמן עד עכשיו
ובתוך שעות מניחים לפנייך את המתוקה שלך ארוזה כצפרדע אומללה ומיבבת
קשורה ברצועות בשני רגליה בצורה שלא מאפשרת לה תנועה בכלל
את המעט שהספיקה בשלושת חדשי חייה ללמוד - עצרו.
אני זוכרת את עצמי אוספת את התינוקת שלי
ובוכה יחד איתה.
והנחמד שהתאים לה את הרצועות אומר:"זה ממש לא נורא, יש כאלה שמגבסים אותם לכמה חודשים"
וזה אמור לשמח אותי.
ופתאום אני לא רואה יותר כלום, רק רצועות. התינוקת שלי קיבלה צורה אחרת.
היום
אחרי כל כך הרבה שנים וכל מיני דברים שעברנו בדרך, והמבט הבוגר והמנוסה שיש לי היום
אני מבינה עד כמה זה באמת לא היה נורא.
עד כמה מבין סכלת הדברים שיכולים להשתבש בדרך, המקרה הפעוט הזה
לא ראוי אפילו להספר.
מישהו יקר לי מצא את עצמו בסיטואציה דומה מעט השבוע.
התינוקת היפיפיה שלו, תלתלי זהב וגומות חן
חיוך שובה ושובבות מקסימה שאין איש שנשאר אדיש אליה
פתאום התגלה בה "פגם"
כזה מהסוג שרואים, לא ניתן להסתיר,
והיא לא תינוקת בת כמה חודשים
היא בגן - עם ילדים, וילדים אכזריים ורעים - ו...דוברי אמת.
ואני רואה כמה כואב להורים ואין לי מילים.
זוכרת כמה הרגיזו אותי ה"ניחומים" כשזה היה אצלי.
ואני אומרת לעצמי - גם זה, כן גם זה ממש לא נורא.
חיים עם זה בסדר גמור. יקח להם זמן להתרגל ולהפנים.
העיקר ילדים מאושרים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: