כל היום הזה
הכל סבב מסביב ל"ולנטיין דיי" כאילו מה?
אולי בגלל שלא מפנקים אותי זה נראה לי מיותר ולא במקום.
כי אין לי ספק שלאנשים מאוהבים כל סיבה טובה למסיבה.
אצלי כבר שנים אין , לצערי הרב מאוד,
משמעות ליום הזה - ועכשיו כבר קשה לי גם להזכר אם היה
מתי היה
ומה היה....
עובר עלי משהו בזמן האחרון.
ההכרה הזו שלא לנצח נשאר צעירים מקבלת גושפנקא בכל פעם שאחד הילדים מוכיח לי עד כמה גדל או התבגר. פתאום יש לי "אנשים" בבית. פתאום כל דבר שאני אומרת נבחן ונבדק וראוי לדיון. עכשיו לא מספיק להגיד "כי ככה אני אומרת" צריך שיהיה הגיון. שלרגע לא אצא לא מובנת - אני תמיד בעד להסביר לנמק לשכנע וכו' אבל אין הורה שלא מכיר את הנקודה הזו שלא בא לך להסביר יותר - בא לך רק להגיד "כי ככה אני אומרת", זה ממש מתבקש לפעמים - והיום - פתאום השימוש בזה קשה הרבה יותר.
עונשים - זה בכלל משהו שעבר מן העולם. הגדולות כבר גדולות והצעיר... אם אני אגיד מצפצף עלי זה יהיה ממש בעדינות. כלומר - אם אני רוצה אני יודעת בדיוק איך לנתב אותו אבל זו עבודה קשה. והוא....יודע בדיוק איפה נמצא הגבול העדין הזה שלא כדאי לו לעבור. יודע כמו לוליין על חבל מתי ובאיזו צורה ועוצמה להניח את הרגל. ויותר מזה - הוא אומן בהסחות דעת, יודע שחיבוק מתחנף ונשיקה מילד על סף גיל ההתבגרות - שבד"כ אוי ואבוי לנשק אותו סתם ככה וחס וחלילה לעשות את זה במקום שבו מישהו עלול לראות, הוא יודע היטב שגם אם אני כועסת , נורא כועסת, "אני מבקש סליחה אמא" מלווה בחיבוק ונשיקה ועניים מבריקות על סף דמעות - וזהו, אני פודינג, כרוכית, שלולית...
עוד סימן שעובר עלי משהו - פחות היסטריה לגבי דברים. מה שלא קרה היום - נדאג שיקרה מחר. פעם זה יכול היה לשגע אותי. הייתי יכולה לחבר לילה ליום וללילה עד שסיימתי מה שצריך. זה היה מאוד יעיל ונוח וקצת חסר לי - אבל לא מצליחה להביא את עצמי לוותר על לילה בשביל עבודה.
סתם עלתה בי מחשבה - משבר גיל ה- 40 , לא הבנתי אף פעם מה זה. אף פעם גיל לא הטריד אותי וגם היום לא. אבל כנראה שיש דברים שבכל זאת משתנים. ואולי לקראת ה-50 מגיע משבר גיל ה -40 שלי. ולי בכלל עוד נדמה שאני בת 17 שצריכה רק לתכנן את הבילוי הבא...
ואולי זה הקמט הזעיר שגיליתי היום
במראה במעלית
שם האור חזק במיוחד ולא מאפשר להתחמק משום פרט סורר
גיליתי פתאום
שיש לי קמטוט
מציץ
ליד הפה.
חג אהבה שמח.
ג'ני
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: