אמנם רק היום הראשון של "חגיגות פורים" אבל המגמה מסתמנת, הוא מרגיש גדול מידי מכדי להתחפש, רוח החג לא עושה לו את זה, כמעט הייתי צריכה לריב איתו שילבש בגדים לא סטנדרטיים (עוד רגע והיה לובש תלבושת). אני מנסה להבין מאיפה זה בא? אני תמיד אהבתי להתחפש. לגדולות הייתי יושבת ותופרת תחפושת לילות שלמים, והיו ימים אפילו שלא השגתי מכונה אז ישבתי ותפרתי בחוט ומחט , תך אחרי תך, ללא לאות. ויצאו לי תחפושות מהממות. תמיד היה נראה לי מוגזם להשאיר בחנות 90-120 ש"ח עבור תחפושת קנויה כאשר כל הכיף לטעמי זה להכין לבד. ושלא תהיה "מושלמת", וקצת איפור להשלמת המראה.
אני עדיין מחזיקה תיבה עם תחפושות - למרות שכבר שנה שניה שלא ממש מתעניינים בה...נראה לי שאני מתעניינת יותר מהילדים....גם את זה יהיה צריך לפזר בקרוב(...יהיה עוד מקום בארון).
אני זוכרת בתור ילדה התרגשות עצומה להתחפש, להמציא רעיון מקורי - להשיג אביזרים, להפתיע את החברים.
שנה אחת התחפשתי לחיילת - יש מישהו שלא התחפש לחייל/ת במשך שנות ילדותו?
סינית - היתה תחפושת מדהימה כי גם העניים המלוכסנות טיפה שיש לי התאימו בול.
הולנדית - עם אביזרים אותנטיים שהזהירו אותי לא לאבד...הורס את החוויה הורים יקרים, קחו את זה בחשבון.
פעם ביסודי התחפשתי לזקנה, עם בגדים של סבתא שלי, מסכה וכובע של זקנות...וזכיתי במקום ראשון בכל בית הספר (יסודי) איזו חוויה שטותית - ובכל זאת זה הולך איתי כבר שנים, אני תמיד נזכרת איך המנהלת ברוח פורימית הושיבה אותי במשרדה והתחילה לשוחח כאילו באמת הייתי זקנה... סתם קטע ילדותי שמנפח את האגו לשנים ארוכות...
בתור אמא תמיד ניסיתי ללכת עם הרעיונות של הילדים- לילות שלמים ישבתי ותפרתי שמלה לבנה ל"מלכת היופי" שלי, היינו שתינו מאושרות מהשמלה ה"מסתובבת"והיא היתה ממש מלכה, יפה ומתוקה בחיוך של בת 4 שזכתה בתחפושת הנכספת, שיער בלונדיני ארוך וחיוך מלאכי שאני כל כך מתגעגעת אליו.
בכלל דוקא בתקופה האחרונה שאני די נהנית מהעובדה שילדיי גדלו וכבר לא תלויים בי בכל דקה, אני מרגישה שהם בגרו ונהיו עצמאיים - ודי כיף לי עם זה. רק מידי פעם יש רגעים כאלה, שההכרה שאין יותר תינוקות פה, ואפילו לא ממש ילדים, מעוררת בי געגוע צובט לב למתיקות ולתמימות של גיל ארבע...או שש אפילו.
מתוקים שלי.
כמה אני אוהבת אתכם.
ג'ני.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: