אני לא כל כך מבינה איך אפשר לחיות עם שתי המדינות שלנו - זו שמותקפת והילדים בה לא ישנים בלילות.
וזו שנוהגת כמו תמיד ולא מתרגשת מהסטטיסיקה של מעל 120 רקטות בסוף השבוע.
ובעיר שלי, שאינה מופגזת - ראיתי כמה הופעות שאני רוצה להמליץ - לימי שלום כמובן.
אני רוצה להמליץ על "שלל שיריו" של גידי גוב.
הופעה איכותית, שיריו מוכרים כולם וכיף לשמוע אותם שוב.
קצת מוזר לראות את הליצן הותיק מזהו זה כשהוא נראה כמו מבוגר חביב
הוא ממש לא נראה סבא'לה אבל כרס קטנה שגידל והשיער הכל כך אפור שלו
לא משאירים סימני שאלה.
הוא אף פעם לא ידע לרקוד ולנוע בחן על הבמה ועכשיו זה בולט יותר.
השירים שלו - ה"רוקיסטיים" יותר מוכרים כולם וסוחפים את הקהל שמכיר אותם היטב
אבל דווקא בשירים השקטים, מפתיע גידי גוב בקול בס יפיפה , עמוק ומרגש
חבל שבמינון הכללי לא היה יותר מזה ופחות מהרועש.
גולת הכותרת של המופע - השילוב בינו לבין רונה קינן המדהימה.
ערב מהנה מאוד - תרבותי וכיפי.
הופעה נוספת שסחפה בקלות אולם שלם היתה ההופעה של יהודית רביץ
יהודית רביץ "חיית במה" שכל מחמאה שאומר עליה לא תוכל להיות מספיקה.
קודם כל - הקול שלה- מדהים וצלול ומתנגן כמו לפני שנים.
מגוון השירים ...אין סופי, כל שיר ששרה במופע של כמעט שעתיים
היה להיט ומוכר וכזה שפשוט אהבת לשמוע, ועל כל שיר ששרה יכולתי לחשוב על עוד 3 אחרים שהייתי רוצה לשמוע ולא היה להם זמן.
לקראת סוף ההופעה - בהדרן ראשון נתנה סידרה של שירי רוק שסחפו את הקהל בריקוד בכל מקום אפשרי.
ובהדרן השני עלתה לבדה עם גיטרה ושרה כמה משיריה הותיקים והשקטים יותר - כשהיא נותנת לעצמה סוף סוף להסחף קצת ולקשקש עם הקהל בצורה חופשית מתי האומנים יבינו את זה שדווקא ה"קטנות" האלה הם שגורמים לנו לאהוב אותם פי כמה, הנקודות הקטנות האנושיות הם שכורמות לי לפחות לאהוב זמר/ת עוד קצת, להתחבר אליהם. השירה - כמה שתהיה יפה ונוגעת צריכה את החיבור האישי הזה עם הקהל.
בחרתי לצרף שיר דוקא לא מ"ה"להיטים הגדולים אבל באופן אישי אני אוהבת אותו מאוד.
מה שלא עשינו, לילה מתאדה, מה שלא היינו הוא עכשיו שדה....
ואחרון חביב - ההצגה מבית היוצר של הקאמרי - "אסיר בלב העיר"
עם וילוז'ני(שההצגה על כתפיו בעיקר) ושרית וינו אלעד המקסימה במיוחד בניגוד שלה מול הדמות של וילוז'ני,
הרבה אני לא יכולה לספר מעבר לתקציר שמופיע על ההצגה רק שצחקתי המון המצבים המוכרים לכולם כמו שכר דירה גבוה בעל בית שמנסה לחסוך רעשים מהרחוב ושכנים שצועקים ועושים קולות - כל הדברים האלו מוכרים לכולנו בצורה כזו או אחרת ואין שום אפשרות אחרת אלא להשתתף איתם בצרתם ולצחוק איתם יחד.
הצגה קצת לא שגרתית, טיפונת ארוכה(יש לי במיוחד בעיה עם הצגות ארוכות - מיותר לדעתי וברוב המקרים לא תורם להבנת העלילה)
וילוז'ני מתקשה לא לפלרטט עם הקהל בזמן ההצגה - שאריות הסטנדאפיסט לא נוטשות אותו - זה היה חינני מאוד.
גם הוא מאלה שהגיל בהחלט עשה להם טוב.
אני יכולה להמליץ על ההצגה עם הסתייגות קלילה - מי שראה את יומן חוף ברייטון שגם אותו כתב ניל סיימון - שלא יצפה למשהו דומה, רק הרוח הכללית דומה כל השאר רחוק מאוד מהדרמה (הטובה) ההיא. אגב - הביקורות מאוד חלוקות לגבי ההצגה הזו ואני קצת יכולה להבים למה. אבל בגל ההצגות הכבדות והדכאוניות שעברו עלינו השנה - זו בהחלט קומדיה חביבה ושווה את ההשקעה.
בקיצור - ללכת, לצחוק, לא לבוא עם ראש כבד מידי.
מחכה לסופשבוע גשום קריר וחורפי לפני שנתחיל להרגיש את החום הנורא של האביב - קיץ....
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: