jenny-זה מה יש

בעקבות איזו כתבה שקראתי.

קורה מידי פעם שאני קוראת משהו בעיתון וממשיכה להרהר בו עוד זמן מה. במקרה הזה איזו כתבה שולית הביאה אותי למחוזות שלא ידעתי איך להתמודד איתם. לשאלות שנורא קשה לי לענות ואולי אני מקווה שע"י איזה דיון פה אגבש איזו דעה.

מדובר בהצעת חוק על פיה עוברים מוקפאים שלא השתמשו בהם להפריה, לאחר שזוג החליט שלא ירצה יותר ילדים, עוברים שכאלה יתרמו לזוגות חשוכי ילדים שירצו בהפריה.

לשמחתי, למרות שההריונות שלי לא באו לי בקלות רבה מידי, כשאני שומעת על נשים שנתקלות בקשיים , או זוגות שכאלה, אני מבינה שבורכתי ואין לי בכלל מקום בשורה הזו. מצד שני שתיים מחברותי הטובות ועוד כמה שאני מכירה עברו עינויים עד שזכו להחזיק תינוק. הורמונים, זריקות, מעקבים, טיפולים - חדירה לתחום כל כך רגיש שצריכים "להכניס" לתוכו אנשים זרים - אפילו אם הם רופאים, זה עדיין לא נעים ולא נוח. ימים לקיום יחסי מין, מדידות יומיומיות בבית. אני לוקחת קשה כל ביקור אצל הגניקולוג והן היו צריכות להפגש איתו על בסיס קבוע. מה יש לומר? - נראה לי שכולם יודעים פחות או יותר שזה רחוק מלהיות הרפתקאה נעימה.

ומה לגבי אלה שיש להם פגם גנטי? שבני הזוג נמצאים באחוז סיכון למחלה גנטית וממליצים להם לא להביא ילדים ביולוגיים שלהם?

כלומר ככל שאני חושבת על זה העניין מסתבך לי יותר ויותר.

אם אנחנו זוג שעבר טיפולים, הקפיא עוברים (בטכנולוגיה שמקסימה אותי, קשה להאמין לפעמים מה המדע מסוגל לעשות) אנחנו אמורים להיות רגישים מאוד לחוסר היכולת של אנשים אחרים להשתמש ולהרות מזרע וביצית שלהם - זו מצווה עצומה לעזור להם לממש חלום להיות הורים. זה משהו שלא דורש ממני כבעלת ה"עוברים" שום מאמץ, שום דבר בעצם - חוץ מלהגיד בסדר, אני מסכימה.

ומעבר - המחשבה שילד שלך, מזרעך, בצלמך ובדמותך יסתובב בעולם. אפשר ישר לקשר את זה לתרומת זרע וגם שם המחשבה די מטרידה אבל קצת שונה, יש בכל זאת הבדל בין תרומת זרע שיכול להיות שכל אחד ממליון הזרעונים שלך נקלט לבין האחד והיחיד שכבר פגש את הביצית שלו והוא כבר התחלה אמיתית ומאושרת של אדם חדש בעולם. לא "אדם" סתם אלא ילד/ה שלך.

המחשבות מגיעות מידי פעם לשאלה - מי ההורים של הילד? אלה שגידלו אותו? קמו אליו בלילה ורצו איתו לרופא כשהיה לו חום? אלה שניגבו את הדמעות ושמחו בהצלחות? או אלה ש"תרמו" את הזרע והביצית?

אותה שאלה עולה לי גם במקרה הזה. אז מה אם הביצית הזו שלך? אם לא היתה אישה שהיתה רוצה לגדל אותה ברחמה זה היה נשאר כלום. מן הסתם היו משמידים(איזו מילה נוראית) את העובר הזה לאחר תקופת המתנה מסויימת.

אפשר להזכר במקרה של ההורים שגילו לאחר 8 שנים נדמה לי שהחליפו להם את הילד בבית החולים לאחר הלידה (סיוט של כל יולדת אני חושבת). דילמה נוראית. האם ילד שגידלת 8 שנים מפסיק להיות ילד שלך בגלל שלא יצא ממך? וזה שלא החזקת יום אחד אפילו, לא הנקת לא אהבת לא קראת לו בשם - פתאום תאהבי אותו בגלל שגילו לך שזה הילד שלך, הביולוגי? מה המשקל של זה בכלל?

ואצלנו במשפחה, בשעה טובה, תינוק חדש

(לא אצלי, להרגע - אני כבר ממש ממש אחרי זה - אחי עכשיו בפרק הזה של תינוקות). התרגשות עצומה, המון אהבה, חרדה, שאלות שנובעות ממצבים חדשים. הם הורים מקסימים ואני יודעת שיגדלו ילדים לתפארת. ואני כבר אוהבת אותו - את האחיין החדש שלי.