"איך טלפון אחד קטן מעורר שוב געגוע איך מתוך הסדק מבעבע תעתוע בדיוק שחשבתי ששכחתי...."
"תחכי לנו למטה, כולם כבר באוטו את אחרונה, אנחנו רוצים להספיק"
הבנתי לפי הטון שזה לא הזמן לשאול שאלות מיותרות.
השעה 21:55
ערב שישי, ההורים ליד הטלויזיה, לא הייתי אמורה לצאת ועכשיו יש לי 5 דקות בערך
להודיע, להתלבש ולרדת...
אבא לא אוהב את זה, אמא לא מגיבה - ואני יודעת ככל שאני אראה יותר לחוצה ואדחק בו להסכים שאצא, בלי שהוא יודע את כל הפרטים, ובמיוחד הוא לא אוהב את הקטע שאני יורדת לבד. אבא שלי צריך שהוא יראה עם מי הנסיכה שלו הולכת במיוחד בשבת שהחבר לא בבית. אני לא ממש יודעת לאן הולכים. ומתלבטת אם להמציא משהו או להגיד את האמת. בסוף מספרת איזה משהו שכנראה ריצה אותו, על התכנסות של החבר'ה. בוחרת בזריזות מכנסיים וחולצה ונועלת נעליים תוך כדי שמיעת הצפצוף המוכר מלמטה.
22:03
עשיתי זאת אני בדרך למטה -
עמי בפולסווגאן הכחלחלה שלו דור לידו מקדימה, ליאור ומיכל מאחור מפנים לי מיד מקום לידם.
"לאן נוסעים?"
"סרט " כולם יחד עונים...(לא היה ספק שזה סרט בתל אביב כי רק לשם היינו נוסעים)
"אבל סרט מתחיל בעוד עשר דקות, אין מצב שנגיע" אומר מיד ה"אני" הפולני שלי.
ומוסיף מיד "בנסיעה נורמלית זה לוקח לפחות עשרים דקות וזה בהנחה שהחניה מחכה לך"
ועמי עונה מיד בלי היסוס "אנחנו נוסעים ברוורס...עוד נחכה שיתחיל"
....כמובן שהגענו בזמן וגם קנינו כרטיסים לפני. לא יודעת ולא זוכרת איך הוא נסע(וטוב שכך...).
ל"ג בעומר
ה"ילדים" אספו מליוני קרשים, חבורת הי"בניקים שלי לא טרחו על קרש אחד אפילו
רק הודיעו שנעשה מדורה.
קיבלתי אישור מראש להשאר עד הבוקר - ארוע חריג ומכונן בחיי.
בחצות, אחרי שיטוטים של שעה וחצי מצאנו איפה להתמקם, ליד ערמה גדולה של עצים
שילדים חרוצים אספו אבל היו עייפים מידי מלהמתין עד שהכל ישרף.
הם שמחו שמישהו אחר יהיה אחראי על ה"כבודה"
ויכבה את האש.
ואנחנו? -
כמובן שהיינו שמחים שהם היו ממש ממש חרוצים ואספו הרבה קרשים.
לא היו כמובן טלפונים - היום כבר קשה להבין איך ממש הסתדרנו בלי זה...
קובי נסע והשאיר את מי שהיה "לשמור" על המקום והקרשים והוא הלך להביא את הדברים שהיו חסרים
ולהודיע למי שעדיין לא היה איתנו - להיכן להצטרף.
אחרי שעה ומשהו כבר היינו מאורגנים, המנגל עבד, התאספו כמות מרשימה מאוד של חברים
בירות רצו
שלוש גיטרות הנעימו את האוירה - כל כך מיוחד.
היינו הרבה חבר'ה במדורה הזו, היתה אוירה מיוחדת, נעימה.
אף אחד לא רב או התווכח (כשיש כל כך הרבה תמיד יש איזה ויכוח - הפעם לא היה)
פעם ראשונה בחיי שהייתי כל הלילה בחוץ
חזרנו עם אור ראשון, אחרי לילה של התגבששויות על השמיכות מסביב למדורה,
כשצלילי השירים של שלום חנוך מתנגנים לי עדיין באוזניי.
אחד אחרי השני הם הוציאו רשיון נהיגה.
אני הכי קטנה ובכלל עוד לא בכיוון של ללמוד נהיגה, יש לי עוד כמעט שנה לחכות
היתה "מסורת"
מי שהוציא רשיון - בא עם אוטו ועשה סיבוב לחבר'ה.
אחרי שזה לא היה חידוש וכבר לכולם היה רשיון - התחביב החדש היה לתת לי לנהוג.
אני מניחה שזו לא המצאה שלי
והיום זה נראה לי מופרע וחסר אחריות - אבל אז זה היה מגניב לגמרי...
היו ליד הבית שלי דונמים רבים של פרדסים, כמו שפעם היו בהרבה הרבה מקומות.
את כל השבילים האפשריים למעבר רכב הכרתי- ולא עם רכב 4X4 :-)
היו מתרברבים מי ה"מורה" הטוב יותר , ואני אהבתי את זה כל כך.
מעניין שהמורה שלי לנהיגה אמר בשיעור הראשון שלי "את נוהגת כמו נהגת מנוסה"
אם הוא היה רואה איך אני עוברת דיונות של חול בפרדס במהירות כדי לא לשקוע היה בוודאי חוטף שבץ.
ומאז הייתי אלופה בזינוקים בעלייה.
היחיד שלא היה יכול לבוא עם רכב היה החבר שלי, אייל.
לאבא שלו היה רכב צבאי, מידי פעם היה נוהג עליו (אולי זה אפילו לא היה חוקי...לא יודעת)
המצחיק היה שכשהוא רצה לקחת אותי עם האוטו - אבא שלו היה מצטרף...איזה לא נעים זה היה.
את המונח דאבל קלאץ' למדתי מהרכב הצבאי שאין לי מושג איזה הוא היה.
בשנות השמונים - איזה רכב קיבל קצין בכיר בירוקים?
מסיבת סילבסטר אצלי בבית.
"את תורמת את הבית וזהו, אנחנו נביא הכל"
ליאור מארגן את המסיבה.
שבוע לפני כן רבנו אייל ואני.
לא רציתי לדבר איתו יותר, כעסתי מאוד.
נפרדנו.
שנתיים וחצי כבר היינו ביחד - נצח במושגים של גיל 16.
הוא כעס על קשר שהיה לי עם נער מאילת שבא לבקר אצלי.
אני כעסתי על זה שלא אמר מה הרגיז אותו ורק ירד לחיי במשך יומיים.
היה לו קטע כזה - כשהיה מתרגז הוא לא היה מדבר- היה צריך "לחלוב" מה מציק לו
ואם לא - היתה שתיקה. אין דבר שיותר מוציא אותי מדעתי.
אחרי שבוע של פרידה "טיפסתי כבר על קירות" אבל הייתי מוכנה להוריד לי יד ולא ללכת לדבר איתו.
קיבלתי אינפורמציה מה הוא עושה ולאן ובעיקר עם מי הוא הלך. שבוע לא ראיתי אותו אחרי ששנתיים וקצת התראנו כמעט כל יום.המסיבה הזו באה לי ממש בזמן - כאן הוא לא יצליח להתחמק. כלומר אם הוא לא יגיע אלי הביתה למסיבה הרי שאני צריכה להבין ולהסיק מסקנות.
הוא הגיע עם ליאור, בין הראשונים.
לא מדבר אלי מילה, עוזר לסדר ולהתקין מנורות, מערכת (הוא היה בדרך כלל הDJ), להזיז רהיטים -
מרגיש בבית - ואכן הוא היה בן בית אצלי.
אני דרוכה "על קוצים" זו הרגשה שכבר אי אפשר לשחזר כמעט
אני רק זוכרת את ההתרגשות, הציפייה, הלחץ.... פחד להתאכזב, להפגע...
עד לפני חצות כולם כבר הגיעו והמסיבה בעיצומה והאדון הנכבד לא מדבר איתי.
עם כולם רקדתי, מצב רוח מזוייף שכזה, בזוית העין עוקבת אחריו כל הערב
אייל יושב עצבני על כיסא ומעשן.
פעמיים הוא יוצא החוצה, באחת הפעמים היה נראה שהוא יוצא עם אחת הבנות, דנית,
זו שאני הכי לא סובלת.
נשיקת חצות חלפה לה, כולם מתנשקים עם כולם פחות או יותר - רק הוא מתרחק ממני.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: