ערב יום הזכרון לשואה
שנת 2012
סבא שלי נולד ב 1901, הסבא שהכרתי.
סבתא שלי נולדה ב 1912 - לפני 100 שנה.
הם לא היו זוג במלחמה - המלחמה חיברה אותם.
לסבא , שהיה גבר במלוא כוחו בפרוץ המלחמה, גבר בן 38,
היתה אישה וארבעה ילדים, הוא היה בתפקיד שוטר מחוזי(כמו שריף...) ועל הדרך איש עסקים, סוחר.
הוא גר בעיירה קטנה סמוך לברסלב והיה "אחראי" על בטחונו של אשכול עיירות כמו שלו.
בעיירה שלו גרו הוריו
8 אחים ואחיות שלו על בני זוגם וילדיהם.
גם בני משפחתה של רעייתו היו מהעיירה ההיא. רימשן שמה.
ענף אחר של המשפחה גר בעיר אחרת - מרחק 2 ימי רכיבה משם.
שם גרה סבתי - בת דודה רחוקה שלו, היא היתה אלמנה עם תינוק בן 8 חודשים, אבי.
כששמע סבי על הגרמנים המתקרבים, והחלו השמועות על מעשיהם
על כך שכמו ברברים הם הורגים וטובחים ביהודים -
הוא שמע על כך מאיכרים שהיו איתו ביחסי מסחר ורכשו לו כבוד והערכה
לפי מה שסיפר לא עצר לחשוב עד כמה זה נכון,
הוא אמר לעצמו שגם אם רק חלק נכון- זה מספיק נורא.
אמר לבני משפחתו להערך למסע, לארוז רק דברים הכרחיים ולחכות לשובו כדי לברוח משם.
עלה על סוס ורכב לחלק המשפחה השני להזהיר גם אותם.
שלושה ימים.
שלושה ימים לקח לו להגיע ולחזור, או כמו שהוא היה אומר:"לילה אחד ויום אחד מאוד ארוך" (כי לא נח 24 שעות)
כשחזר לעיירה שלו ראה את העשן המתמר מרחוק.
הגרמנים כבר עברו שם.
כל תושבי העיירה הובלו ליער ונורו.
כל העיירה נשרפה.
כילדה הייתי יושבת על ברכיו כשהיה מונה על אצבעותיי את שמות ילדיו ואם ילדיו
את שמות אחיו ואחיותיו וילדהם
את שמות הוריו
אני לא הבנתי כמובן את המשמעות - וכנראה שהיה עושה את זה למען נפשו
כדי לשמוע את שמותיהם
כדי לזכור - למרות שאני יודעת שהם היו צרובים בליבו תמיד, עד יומו האחרון.
סבתא שלי כתבה את כל זכרונותיה מהמלחמה ההיא
מחברות על מחברות בכתב יד מסודר ובאידיש
בשפה רהוטה וציורית, כפי שנאמר ע"י עורכי הספר שלקחו חלק מכתביה.
הסיפור המלא עדיין לא תורגם ואני מחכה ליום שנעשה את זה.
כששואלים את אבי, שעבר את המלחמה הזו כילד קטן וזוכר את חויותיו היטב
את המחבוא בתוך היער בבור
את ההתקימות משאריות אוכל של הפולני שהחביא אותם
את המסע ביער אל הפרטיזנים
את הפולנים האנטישמיים שפגש אחרי המלחמה ההיא...
כשאני שואלת אותו "אבא, מה היית רוצה שיקרה להם, לא בוער בעצמותיך לנקום? להעניש? לרדוף?"
הוא עונה תמיד, כמו שסבא ענה ואז לא הבנתי
היום אני מבינה...
"אין במי לנקום, מי שחי כבר לא יכול לעשות כלום.
הנקמה שלי זה אתם, הילדים והנכדים,
זה שאנחנו כאן ומגדלים משפחה
למרות ובגלל מה שהם עשו"
לכן בכל שנה, מאז שיש לי ילדים משל עצמי אני תולה דגלים בערב יום הזכרון לשואה.
זוכרת את סבא ואת סבתא, מצדיעה לאבא
ומצדיעה לכל אחד ואחד ששרד
ועבר את הזוועה ההיא
והצליח לחיות חיים חדשים
למרות
ובגלל.
השבוע הזה על ימי הזכרון שבו וחגיגת העצמאות שמסיימת אותו - הוא גולת הכותרת של קיומינו כאן.
יזכור
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: