נדמה שבחויות הילדות שלי לעולם לא אשכח את פקחי הג"א השורקים מלמטה: "גברת בקומה שניה לכבות את האור", את האפלה ברחובות, את אבא חוזר אחרי כמה שבועות עם זקן שחור ולא מוכר.במלחמה ההיא חברים של הורי נפלו, אחד נעדר ומקום קבורתו לא נודע עד אחרי שנים רבות כשהמצרים החזירו שרידים או משהו כזה ואחרים חזרו אחרי שבועות שלא ראו בית. אחד לא חווה את בנו התינוק וראה אותו לראשונה כשהיה בן שמונה ימים בברית לכמה שעות ומיד חזר. זה מה שאני זוכרת. הרוב במעומעם, הרבה מסיפורים ותמונות.
מאז ועד היום עברו כל כך הרבה שנים שרק מההכרה כמה זה היה מזמן אני מבינה שהיום אני כנראה מבוגרת, שום דבר אחר בחיי לא מזכיר לי את הגיל כמו היכולת לזכור מה היה לפני 10 ,30 או אפילו 40 שנים.
אני יכולה לזכור את הישוב שלי כמו שנראה אז, כשמחלון הבית יכולתי לראות את המטוסים ממריאים בנתב"ג ובשבת היה אפשר לצאת מעבר לרחוב, מרחק 50 מטר וללכת לאיבוד בין הפרדסים.
ביום כיפור של ילדותי, היינו תמיד אצל סבא וסבתא מצד אבי, סבא היה דתי ושמר על כל המנהגים. למרות שלא כפה עלינו שום דבר היה חשוב לו שנשתתף, וכך אני זוכרת היטב את מנהגי ראש השנה וכיפור, את ההטהרות שלו לפני ההליכה לבית כנסת והאוירה המיוחדת , כמעט קדושה רציתי לומר, כשהיה חוזר מהתפילה. הוא היה שר בקולו החזק כל כך את נעימות המזמורים כפי שהכיר מבית אביו ואנחנו הילדים רק היינו מחכים לשמוע את ה"בורא פרי הגפן" וה"שנה טובה" בניחוח אידישקייט שהיה מיוחד לתפילות שלו.
בשנים אחרות יום כיפור היה מסעות אופניים כאשר בכל שנה העזנו יותר. יותר רחוק. היו כאלה שכעסו על האחים הקטנים שרצו לבוא איתנו, לי זה היה כיף גדול. אני זוכרת ריב בלתי מתפשר עם חברה טובה בגלל שרציתי שאחי הקטן יבוא והיא קבעה ש"לא מביאים אחים", אח שלה באמת היה קרצייה רצינית ואחי היה תמיד נהדר. לא זוכרת מי ניצח אז אבל בהזדמנות אחרת שרבנו לא ויתרתי והיא לא היתה חברה יותר. מעניין שהיום כשאני חושבת על זה אני תוהה איך לא דאגו ההורים אז? שעות היינו מחוץ לבית, בדרכים עם אופניים (וללא טלפונים ....) ואף אמא לא השתגעה.
בשנים אחרות, בגיל הטיפשעשרה, טיולי האופנים היו רק למחרת. ערב כיפור היה מאופיין בהתכנסויות ובנדידה מפארק אחד לשני, מספסל בגינה ליד המרכז המסחרי או בית הכנסת היתה נדידה לבית של מי שלא הופיע , קוראים לו ומחכים וככה נאספים ו"מבזבזים" את הערב עד...כמה שיותר מאוחר.
בחדר המדרגות היו שמים גפרור במפסק כדי שידליק את האור כל הזמן שלא "נחטא" בהדלקת אור מיותרת.ובכלל כל עניין החשמל היה מאוד אסור. לא נראה לי שטלויזיה היתה בכלל אופציה. או וידאו או משהו אחר.
אף אחד לא הסתובב עם אוכל בחוץ, מי שאכל - והיו כאלה כמובן וכמובן- אכל בדסקרטיות בבית.
היום בבניין שלי מישהו עשה על מנגל חשמלי כנראה אוכל (אומנם בתוך הבית אבל הריחו היטב בחוץ ובכל הבניין)
הילדים הסתובבו מבית לבית ובכל מקום שיחקו קצת במחשב עד שהגיעו ונתקעו אצלי. בין לבין הם רכבו על אופניים.
אתמול היה להם טיול די ארוך - כשלוש שעות שבהם אני הכרחתי את הבן שלי להתקשר אלי בשעה מסויימת כדי להגיד לי שכל בסדר. איזה אמא חופרת אני , פשוט נורא.
ולפננו סוכות. החג הכי כיפי בשנה.
בלי גזרות.
בלי אוכל "מיוחד"
עם ישיבה בחוץ באויר הסתווי הנעים.
קישוטים יפים.
פרות.
תענוג.
ואני לא אגלוש שוב לזכרונות כמו בניית הסוכה בילדותי, מלחמת ה"הכניסות" בבניין של מי הסוכה היפה והמושקעת יותר. גניבת הקישוטים והשטיחים מהסוכה...ים של זכרונות.
שנה טובה וחג שמח לכל ידידיי אוהביי ואהוביי.
מתגעגעת לפה מידי פעם - ואני עוד אחזור...
ימי התום...
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: