לנקות את הראש - ולא לחשוב כל היום איך לתמרן בין הטיפות.
להיות מוטרדת בתפריט ליום שישי - ולא לחשוב איך אני מארגנת את התקציב כדי שבכל יום שישי אני אוכל להכין משהו.
להכנס לאוטו מחר בבוקר, עם הילד שכל כך מבקש לראות איך שלג יורד
ולנסוע... לצפת או לאיזה הר גבוה...ולא למוסך(זה מה שמתוכנן לי למחר בבוקר )
להוציא את מלאי החרוזים והאבנים המיוחדות שאספתי ולהכין קולקצית תכשיטית חדשה - כבר שנתיים כמעט לא יצא לי לשבת ולהכין לי עגילים וצמידים כמו שאני אוהבת. למי יש זמן?
לצאת לשאריות הטבע שסביבי, כמעט ולא נשאר פה - ולצלם את החורף הנפלא... המצלמה התקלקלה לי - שזה כמו לקחת לכבד שמיעה את המכשיר שלו או למישהו עם 10 מינוס- את המשקפיים ולשלוח אותם לטייל, אני לא רואה נוף או עצים או אנשים - אני רואה רק תמונות מפוספסות.
להחליף כבר את המזנון בבית - לא יכולה לראות אותו כבר - 20 שנה תקוע לי מול העניים ולא אהבתי אותו מהרגע הראשון.
יש לי עוד חלום אחד גדול - אבל אני לא מעיזה להעלות אותו בכתב, האמת - אפילו לחשוב עליו אני לא מעיזה. אם היה לי קצת אומץ הייתי כבר עושה משהו, אבל אני כנראה בפנים בפנים פחדנית. לא מעיזה.
התדמית שלי אחרת. בעבודה אני אחרת. מול הממסד אני אחרת.
כאילו מנהלת הצגה אחת גדולה -
כי כולם מאמינים שאני כזאת גיבורה וחזקה ויכולה לקחת את כל העולם על הגב.
והאמת היא שבמה שאני צריכה אומץ אמיתי - אני לא מעיזה.
לפעמים אני כל כך מקנאה באנשים שהכל ברור להם.
שאין להם שאלות על בסיס יומי - כמו למשל דתיים שיודעים בדיוק מה תפקידם בחיים ואיך הדברים צריכים להתנהל.
כמו נשים כאלה שברור להם שהן "לא יכולות" לעשות כל מיני דברים.
תמיד
תמיד
אני יוצאת מנקודת הנחה שאני יכולה.
שאני אהפוך את העולם ואעשה מה שצריך.
אם זה אומר לעבוד שעות מטורפות - בשתיים או שלוש משרות.(אני עובדת כרגע בשלוש מחלקות שונות - תחת שלושה "מנהלים" ובעוד מקום עבודה...)
ואם זה אומר שפרוייקט צריך להגמר...אבל עדיין צריך לעשות גם וגם וגם....
ופה אני אפסיק.
שונאת קוטרים - ואני הופכת לכזאת עם כל שורה.
מזג האויר גורם לי לאושר גדול.
אני נהנית מהקור ומהגשם - אף על פי שאני חייבת לסייג ולומר שלא יצא לי לצעוד בגשם יותר מכמה דקות.
לא קרה לי שהלכתי ברחוב ואוטו עבר והרים עלי שלולית כמו גל צונאמי קטן - אני עשיתי את זה בטעות לאיזה איש מבוגר שהלך לו לתומו על המדרכה,
לא קלטתי אותו וכשעקבתי אחרי הגל המתרומם, כמו בהילוך איטי...פעם בי צורך אנוש לצאת מהאוטו ולהציע לו טרמפ לכל מקום שיחפוץ , רק מרוב בושה לא עצרתי ........
העונה של דה וויס - למרות העריכה הברורה והמניפולטיבית לעיתים - עדיין מהנה מאוד-רק שלא יאכזבו בהמשך.
דני רופ על רקע הרכבת הקלה ומדרכות לבנות בירושליים. מקסים.
משפט מהחדשות - הלחימה בסוריה הופסקה, הלוחמים קפאו בקור.(עשו pause)
חברה שלי בבת חפר אמרה שהם צפו בנחל הגועש ברחוב ליד הבית...
במקרה שלהם הם צפו באופן שלא גרם להם להיות רטובים...אבל בהחלט מבוהלים וללא חשמל.
המטורפות שעובדות איתי באותו חלל בעבודה - הפעילו מזגן - על 30 מעלות!!!!
למות - זה מה שנשאר בחום כזה או לחילופין לבוא עם בגד ים!.
האמת היא שכל כך הרבה זמן לא כתבתי עד שבראש יש לי איזה עשרה פוסטים כתובים...לפחות עשרה,
ראיתי כמה וכמה הצגות - חלקם היית ממליצה לברוח וחלקן - לרוץ לראות - אבל לזה כנראה מגיע פוסט בנפרד.
הבכורה שלי חגגה יומולדת 20 - גם לזה מתלווה ים של הרהורים שיכולים לפרנס פוסט אחד או שניים.
הצעיר שלי - מלמד אותי שגם כשנדמה לי כאמא שדי למדתי להתמודד עם דברים - הוא יכול להמציא תמיד דברים חדשים.
והאמצעית - שתהיה בריאה...רק לחשוב על גודל הבעיה - עושה לי גוש גדול בגרון ובטן מתהפכת.
מי אמר שילדים קטנים זה קשה?
אני מוכנה בזה הרגע לקנות את הקושי של גיל שנה או שלוש או כמעט כל גיל אחר עד גיל ההתבגרות...
ורק מילה קטנה לסיום - אני כל הזמן כאן- קוראת הרבה ומגיבה מעט - בעיקר כי אני קוראת בעבודה ושם יותר קשה לי להגיב.
מעודכנת בכל הבלוגים שאני מנוייה בהם גם אם נראה שלא.
מקווה שאצליח לכתוב קצת יותר ב"צפיפות"...
מקווה שאצלכם הלילה חם וכיפי,
שלכם
ג'ני.