כאילו לא עברו 32 שנים.
רק מלהגיד שאני יכולה לזכור מה היה לפני 32שנים אני מרגישה כל כך ...זקנה.
החיוך שלו עדיין ילדותי
והשיער מסרב להכנע למוסכמות.
אמנם שזור חוטי כסף חמקמקים אך מלא וסבוך
ולא הולך בתלם.
"אני אבוא איתך לספר אל תפחד" הייתי צוחקת איתו אז
"בחיי שאמא שלך אמרה שהיא משלמת לי אם אני משכנעת אותך"
פעם ב...המון זמן, לא יודעת כמה, הוא היה מסתפר קצוץ
ואז מגדל ומגדל - עד שהיונים היו יכולות להתבלבל ולגור שם :-)
ידעתי עליו הכל.
או שחשבתי שאני יודעת.
היינו מדברים שעות ומסתובבים ימים יחד - כשהחבר שלי לא היה
או היה עסוק
או פשוט היינו - לא יודעת למה.
חברים טובים - אפלטוניים לחלוטין.
אני שמעתי על כל ההתאהבויות שלו והוא על הויכוחים עם החבר.
התקליטים שלו גרו אצלי בבית, מאמא שלו הייתי מקבלת ספרים לקריאה
אבא שלו היה מוכן להסביר לי כל תרגיל במתמטיקה.
אצלי בבית הוא היה משחק עם האחים הקטנים שלי ולפעמים נשאר יחד איתי בתורנות בייביסיטר
מכין ארוחות עם אמא שלי במטבח, התפקיד שלו היה לחתוך סלט ולקרוא לכולם לשולחן.
היתה לנו פוזה של התמרחות על השטיח - אחד נשען על הספה והשני עם הראש על הבטן-
וקוראים בשקט - שעוווווווווווות
המשפחה שלו היתה מבוססת יותר ואם לא הייתי עוצרת אותו היה ממלא אותי במתנות
גם ככה קיבלתי ממנו הרבה דברים. אמא שלו רצתה לאמץ אותי - בניגוד לאמא של החבר שלי.
איפה החבר שלי היה? בסופי שבוע כל הזמן ובאמצע השבוע - בערבים בעיקר.
והיינו גם יחד - בשלישייה או חבורה.
ואחר כך החבר התגייס והייתי הרבה לבד והיה צריך לעודד אותי - אפילו היתה בקשה מפורשת כזו.
פגשתי בו היום.
ככה במקרה.
אנחנו מעודכנים לחלוטין כל אחד במצבו של השני- אבל מרחוק.
הייתי בחתונה שלו והוא בשלי - הוא התחתן לפני
בדרך לחופה - אמא שלו אמרה לאמא שלי
"אני תמיד חלמתי שג'ני תהיה הכלה היום"
את השם ג'ני - הוא נתן לי. ככה הוא החליט.
"זה התרגום הכי מתאים לשם שלך וככה אני אקרא לך" - אמיתי לגמרי - ככה זה היה
ומאותו יום קרא לי רק ככה - וכולם התרגלו - כל החבר'ה
פרט לחבר שלי - שאותו זה הכעיס כנראה- הם היו חברים טובים טובים
רק אני הייתי איזה סוג של "בעיה" בינהם, באופן די ברור.
פעם
בשטות של רגע
נשבענו זה לזו
אני בת 16 והוא בן 19 כבר-
שאם עד גיל 30 לא נתחתן - אז נתחתן זו עם זה.
מכירים את האמירות האלה? הרי גיל 30 נראה סוף העולם כשאתה בן 19.
הצבא לא הפריד ביננו - הייתי מקבלת מכתבים כל יום,
כמו יומן יומי - עם סיפורים עסיסיים מהגרעין בקיבוץ, מהאחזות
היה מפליא בתאורים ציוריים על הנוף סביבו עד שיכולתי להרגיש שאני איתו שם
מקשיבה לנשרים או שומעת את הרוח על פסגת ההר בזריחה.
היו כמובן גם סיפורים על הבנות שאיתו, ועל חברות שהיו לו בתקופות מסוימות
שצבטו לי קצת בלב...
את צרור המכתבים מהצבא עדיין יש לי - כלומר את הנבחרים מתוכם - כי היו עשרות
וכל מיני מזכרות קטנות
ותמונות מלבנון.
ובעיקר המון שירים שכתב אלי, וחלק מתורגם - שירים שמענו יחד באנגלית הוא אהב לתרגם.
כל כך הרבה זכרונות
והוא יושב מולי
ושואל:"...ומה קורה איתך היום?"
וקצת מנער אותי מהמחשבות הנודדות.
והעניים...כאלו לא חלף אפילו יום אחד מאז.
"אני בסדר, שורדת כמו כולם"
"זהיתי אותך מרחוק, עוד רגע הייתי צועק כמו טינאייג'ר , ראיתי שאת מתרחקת"
"יש פגישות שנועדו לקרות" אני צוחקת ומוזר לי כמה שזה לא מוזר.
וכאילו שאנחנו עדיין מסונכרנים במחשבות - הוא אומר:
"תראי איך לא נפגשנו כל כך הרבה שנים ואני מרגיש כאילו זה היה אתמול, אני מרגיש בבית"
לא נותר לי אלא להנהן, ולראות מולי את הגבר בן החמישים
שבלב שלי תמיד נשאר בן 19.
.jpg)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: