כל שנה , ולא משנה מאיזה גיל אני זוכרת את זה, אבל גם היום כשאני כבר ממש לא ילדה - מצליח האביב המתפרץ להפתיע אותי. אני יודעת שהוא אמור להגיע , יש את כל הסימנים אבל בכל זאת כאילו שתוך שבוע התהפך לו שעון החול

ופתאום לא חייבים מעיל כשיוצאים

או ז'קט ועליונית

ואני שוקלת כמה פעמים אם ללבוש לעבודה שרוול ארוך או ששוב יטרידו אותי ה"זקנות"ויבכו ש"נורא קר בבניין" וידליקו חימום - למרות שבחוץ יש 23°  וכולם בקצר כבר... "כן, ...אבל....תראי....בבניין שלנו נורא קר..."

נכון קר בבניין יקירתי, קר יחסית ... האם זה נותן לך אישור להפעיל מזגן על חימום ב- 30° ?!?!?

אני מתה מאלה שפועלים בלי פרופורציות, גם בחורף ממש אני לא רואה שום הצדקה לשים חימום על 30°, וכשנעשה חם אז בכלל...

אז כמו שאמרתי - האביב מצליח להפתיע אותי כל שנה, בעוצמתו, בצבעיו ובעיקר במהירות שהוא משתלט על העולם.

נסענו, טיילנו, בכל מקום הכל ירוק כל כך ופורח והאויר עדיין נקי למדי. והתענוג של לקלף ממך שכבות (לזה אני פחות שותפה - זה רק הרגלים כאלה שנשארו לי מהימים שהילדים היו ממש קטנים)

ולפני שהנדתי עפעף - פסח כבר כאן

ושוב חוזרות השיחות של "את מי מזמינים? מי יהיה איתנו (מהאחים שלי)

"בואי נתכנן תפריט" אמא שלי אמרה לי כבר פעמיים

ואני צוחקת לעצמי - כל שנה מחדש

אנחנו מתכננות תפריט כדי שהיא לא תבשל יותר מידי

והכל מתוכנן ומחולק בין כל מי שאמור להגיע

ואז מתיישבים ליד השולחן ופתאום אני מגלה שיש עוד כמה וכמה דברים

שממש לא תוכננו

אבל פשוט "חשבתי שיהיה נחמד אם יהיה גם.... וחוץ מזה אח שלך מחכה לX כל השנה, אז אני לא אכין לו?...

ו - היה לי כבר בחוץ שוקיים אז זרקתי לסיר כי אולי הילדים ירצו...

ואני יכולה למלא מגילה בכל תרוצי ה"למה בישלתי משהו מחוץ לתוכנית המקורית"

אבל כמו כל דבר - גם זה כנראה חלק מאוירת החג.

פעם הייתי משתגעת גם מהנקיונות.

גרנו במקום שהיו בו די הרבה מסורתיים והיו גם דתיים מאוד וקצת דוסים -

הסיבה האמיתית לכך שעזבנו את ביתנו הראשון(זה שקנינו) ועברנו לאזור אחר לגמרי

זו ההתחרדות שהיתה שם - ובאופן אישי הטרידה אותי מאוד

הם וההשפעה שלהם על הבנות שלי.

אהבתי שם את תחושת ה"שכנות", מין שכונת חיים כזו כמו בטלויזיה מצד אחד

את ההתעניינות שהיתה בין השכנים, סוג של דחיפת אף לפעמים

אבל יש בזה גם משהו חינני.

אז שמה - היו מנקים. ממש מנקים - ומשוים ומדברים על מי הספיקה יותר ומי הצליחה להפעיל את הילדים ולרתום אותם לנקיונות. כל כך זכורות לי השיחות האלה.

והשטיח שהיו תולים על מעמד כזה מצינורות ברזל ומכים בו עם מקל פלסטיק...

ומוזיקה שהתנגנה לה בין הבתים.

והילדים שנפגשו ברחוב עם האופניים ונסחבו מסביב או נקראו מידי פעם לעשות שליחויות או להחזיר את האופניים ולקחת במקום את האח הקטן לסיבוב בעגלה כדי שהאמא תנשום קצת אקונומיקה בחופשיות בלי שותפים.

ואצלי -

לא הכרתי מהבית את מהפכת פסח הזו,

אצלנו היו מנקים שיהיה נקי וזהו, כמו בכל שבוע...ועוד קצת יותר..."יסודי"...

גם היום לא יהיה אצלי בית משוגעים - יהיה נקי.

זהו.

עוד הפתעה שרציתי לדבר עליה אבל כבר התארך פה ואני אשמור להזדמנות אחרת - רק כותבת כאן ראש פרק כדי לא לשכוח...אז ככה

לפעמים יש מגיבים שאני לא מכירה, שחוזרים ומגיבים מידי פעם. גם פה וגם בבלוגים אחרים שאני מציצה אליהם. לפי התגובות  אני כבר מדמיינת איזה סוג של אדם מסתתר מאחורי הכינוי -ואני מתפתה ומציצה לבלוג שלהם - בדרך כלל זו הפתעה.

שבוע טוב שיהיה לכולנו

ובעיקר בלי חדשות קשות כמו שהיו השבוע.

ג'ני

והערה אחרונה...בזמן ששקעתי לי פה בדיבורים על הפתעות, הרמתי ראש לחלון לגלות ערפל סמיך וכבד שמעלים את צידו השני של הרחוב ואת כל הנוף...כבר התכוננו פה לחגוג.